בטרם מלאה שנה לרצח יצחק רבין שודרה בטלוויזיה כתבה ש"זעזעה" את הציבור, בגלל שמרואיינים שהופיעו בה ונשאלו מה בעיניהם היה האירוע החשוב באותה שנה לא הצביעו על מעשה יגאל עמיר.
למיטב זכרוני (לא עשיתי בדיקה מלומדת, רק חיפוש זריז אצל הרב גוגל) שמאז, בכול שנה, מופיע שחזור הכתבה ההיא - כותרת המדווחת על תלמידי בית-ספר או קבוצות אוכלוסיה אחרות (צעירים, חיילים, עולים) "שלא ידעו את יוסף" ויצחק.
נדמה לי שתמיד גם קם מישהו שאומר בגירסה כזו או אחרת "אפשר כבר לשכוח", ובכל שנה קמים אחרים שמשיבים בפאתוס: "חייבים לזכור" והעם איתם - ושובל טוקבקסיטים גם.
נדמה לי שהצדקנות השמאלנית, וההתלהמות הימינית ומה שביניהן (למשל ההכרזה מוזרת העיתוי של ח"כ וילף השבוע) הצטמקו למימדי אייקון חלול, שכל בר-בי-רב יכול להיכנס לתוכו ולעשות בו שימוש לצרכיו.
איך עוד לא עשו "ווורהוליזציה של רבין".
נדמה לי שזה היה הרצח הפוליטי הכי אפקטיבי בהיסטוריה - רצחו את האיש, כלומר הוא מת; רצחו את הרעיון, כלומר גם השלום לא קם לתחייה מאז; ועכשיו גם זיכרון האדם, הרעיון והמעשה שגנז את שניהם, נשכחים.
איזה מזל שיש לנו עינת וילף אחת, שמלבה בלב כמה זקנים נרגנים כמוני את הכעס וסוללת לנו דרך כדי שנוכל להתייצב בערוצי התקשורת ולהגיד משהו חכם ורגיש לזכרו של האיש המבוגר ההוא שאהב נרות ושירים עבריים, אם לשפוט לפי המסורת שהיא מורשתו.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
