געגוע לעצמנו

"נזכור בשירים 2010", ג' 21:30, ערוץ 1

מאחורי השם הקצת מסורבל הזה שמצמיד את שנת המודל לשם ההפקה, מסתתר שידור חי של ערב זמר בקיבוץ גן שמואל. האטרקציה היא נוכחות של בני משפחת רבין באירוע. בני המשפחה מדברים לא מעט על מורשתו של אביהם, ובכן, אני מודה שאני לא סבור שלרבין יש מורשת, יחד עם זאת אני משוכנע שלרצח רבין יש. מכל מקום, המשדר לא יעסוק בסוגיה הזאת, אלא רק ישיר שירים שהיו אהובים פעם ושכעת הם סוג של שמורת טבע בתוך הבליל הים-תיכוני. האנשים שישירו אותם, על הבמה ובקהל שייכים לארץ ישראל אחרת, רחוקה מלהיות מושלמת, אבל בוודאי נאיבית יותר ומאמינה בצדקת דרכה, עד שמתגנב החשש שלא לרבין אנחנו מתגעגעים כאן, אלא לעצמנו, כפי שהיינו בימים שעוד כולם מסביב הכירו את המילים.

"דור שלם דורש שלום", ג' 22:00, "יס דוקו"

אני מודה שיש לי בעיה אפילו עם עמדת המוצא של הסרט הזה, ההנחה שלפיה "דור שלום" הייתה תנועה אמיתית. "מחנה השלום", כפי שכונה על-ידי חבריו, לא התחיל להתקיים בליל הרצח. למעשה, חבריו שהיה להם ותק בנושא (מההפגנות נגד הממשל הצבאי בשנות ה-50, מכתב השמיניסטים, מצפן, שלום עכשיו, התנועות נגד המלחמה בלבנון ועוד), התייחסו אל קומץ הקופירייטרים ממרכז תל-אביב, שחיברו הזדמנות שיווקית לתמיכה כלכלית, בחשד שהתברר כמוצדק.

אבל גם אם נקבל את הטענה ש"דור שלום" הייתה יותר מפיקציה, הרי שהפוסט-מורטם הזה מיותר: "מחנה השלום" הישראלי נכחד בגלל שהתיזה של חלוקת הארץ, הפתרון ההגיוני היחיד, קרסה מול מציאות לא הגיונית בעליל, שבמהלכה התברר שדווקא מי שטען שאין עם מי לדבר ואין על מה לדבר - צדק. אז הכה רוב המחנה הזה על חטא היוהרה, זה ששם אותו בצד האנליטי לכאורה, השפוי וההגיוני אל מול המשיחיות שיוחסה לצד האחר, קילף את הסטיקרים היפים עם הלוגו האליפטי והירקרק ההוא, וחזר לעשות לביתו.

בדרך היו שם כמה שנים יפות, שרק בגללן שווה לצפות בסרט הזה: מהטראומה של אחרי הרצח ועד לאותו "שחר של יום חדש" עם אהוד ברק, שהיה לאכזבה הפוליטית הגדולה ביותר עבור דור שלם של אנשים טובים, ושוב עולה אותו הגעגוע: פחות לרבין ויותר לימים שבהם האמנו שיכול וצריך להיות אחרת.

"צולם על-ידי יצחק", ג' 23:00, "יס דוקו"

מי שירצה להישאר בערוץ הזה לעוד שעה, יוכל לראות את אחד ממשדרי הזיכרון הנעימים יותר של הערב הזה: "צולם על-ידי יצחק". הסרט הזה חושף פן מוכר פחות באישיותו של רבין, חיבתו לצילום. הוא יפה בעיני כמעט בלי כל קשר לזהותו של המתעד. פשוט מפני שאני לא מכיר יותר מדי סרטים בצבע משנות ה-60 שבהם מתועד הווי משפחתי במקומות שאז היו אקזוטיים עבור רוב הישראלים, מארצות-הברית ועד אפריקה. יש בסרט הזה משהו שמפקיע את הזיכרון מהקלישאות והופך אותו לאישי מאוד, כמו סרט הנצחה לחייל שנפל בקרב.