ופתאום, מתחת לענני הפחם, מופיע ראול

צריך לנסוע ברחובות גלזנקירשן, עיר הכורים שמתחזקת 25% אבטלה, כדי להבין מהו רובע שאלקה. רובע שמועדון הכדורגל מסמל את התקווה היחידה שלו; אז איך נחת ראול בחור הזה?

הנסיעה ברחובות גלזנקירשן מעיקה. שכונות אחידות בבתיהן בני שלוש הקומות מתחלפות בשכונות של מגדלי מגורים עם דירות של משפחות במצוקה. ואז מגיעה הפניה המפורסמת ליד תיאטרון המוסיקה, ורחוב קורט שומאכר, העורק הראשי של העיר האבסורדית הזאת, יוצא לדרכו. שמונה קילומטרים של רחוב, שעובר כל בית חרושת ומפעל אפשריים, שנאי חשמל ענקיים, שרידים לכריית פחם ועיבוד מתכת. בין לבין ניצבים בתי מגורים עריריים, אפורים מפיח של עשרות שנים. פיח מהכביש, מארובות המפעלים, שנמצא בכל פינה, פשוט כי העיר מורכבת ממנו ובנויה עליו. בצד השני של קורט שומאכר ניצבת ה"וולטינס ארינה" המפוארת של שאלקה 04, ומאחוריה רובע בור, הרובע של אלה שיש להם - ולכן מדגישים בשיחות, שהם לא מגלזנקירשן, הם מבור. ובתווך, בין מרכז העיר והארינה, בין רחוב פלורה ותעלת ריין, שוכן לו רובע שאלקה, רובע הכורים.

שאלקה ומרכז גלזנקירשן הן הסמן הקיצוני של הסקאלה בעיר שרבע מתושביה הכשירים לעבודה מובטלים. במדרחוב מסתובבים צעירים בבגדים המשייכים אותם מיידית לתחתית הטבלה, אבל עם תקווה בעיניים. ורק מדי פעם מקבל הצופה המתעניין דקירה, כששוב המבט נתקל בילד, באם בודדה עם תינוק, בקבצן לבוש שכבות של סמרטוטים שהיו פעם טריינינגים, והעיניים של אלו כבויות, אדישות. חסרות תקווה.

אוהדי שאלקה 04, בונדסליגה / צילום: רויטרס
 אוהדי שאלקה 04, בונדסליגה / צילום: רויטרס

שחקני שאלקה והאוהדים. בגלזנקירשן יש רק מועדון אחד חשוב (צילום: רויטרס)

אפשר לעשות יופי של קניות בעיר הזאת, כל הלייבלים הנחשבים מיוצגים פה. אפשר לאכול במסעדות טובות, להתגורר במלון חמישה כוכבים. אבל ראול והונטלאר לא גרים פה. וגם לא הפועל ת"א. ליתר ביטחון, לנה אלופת ישראל בדיסלדורף, לא רחוק מכוכבי שאלקה. בדיסלדורף יש קזינו, רחוב קניות מפואר, מסעדות יוקרה. המחירים בעיר כפולים מאשר בגלזנקירשן, המרוחקת 60 קילומטר. אבל האווירה? או, משוחררת, אורבנית, בינלאומית.

זוג ישראלי יוצא בגלזנקירשן ממלון פשוט של רשת נפוצה, סמוך לתחנת הרכבת, מזועזע מהעיר. אני מספיק לראות אותם על הכביש, בדרך לאוטובאהן, "בורחים" לדיסלדורף.

***

מי שנוסע בשאלקה מבחין מיד שהצבעים היחידים שבולטים בעיר הם הכחול-לבן של הדגלים עם סמל המועדון. פה אין שאלה איזה מועדון או איזה ענף ספורט או מי זה "אנחנו". פה יש רק את מועדון הכדורגל גלזנקירשן-שאלקה 04. הזיהוי הוא מוחלט, בין הכורים וקבוצת הכדורגל. את "שיר הכורה" שר האצטדיון לפני כל משחק, ועד לפני מספר שנים ירדו השחקנים מדי שנה אל תחתית מכרה "קונסולידיישן" המזוהה עם המועדון, כדי להיזכר עד כמה שפר עליהם גורלם.

הדלות, ההזדהות עם הכורים והפועלים קשי היום, העבר המפואר, המאבק דרך עבודה קשה באלו שגורלם שפר עליהם - אלה אלמנטים שיוצרים זהות, ומעודדים הזדהות. קרוב ל-90 אלף חברי מועדון וכ-1,600 מועדוני אוהדים יש לשאלקה ברחבי גרמניה ובעולם. מה שהופך את שאלקה למועדון השני בגודלו בגרמניה, ולאחד הגדולים באירופה.

לקראת המפגש מול הפועל ת"א, רבים מאוהדי הקבוצה שלמדו על משמעות השם "הפועל" מפרסומי המועדון הגרמני, ששים לקראת "משחק של הפועלים" אלה מול אלה. ההזדהות של האוהדים עם הקבוצה כבר עברה לפסים מעשיים - הקבוצה נדרשת להתאים עצמה בסגנון משחקה לאוהדים. הדרישה היא למשחק לחימה ללא פשרות, בלי לוותר על אף כדור, משחק עם אופי והקרבה עבור הקבוצה. וכיאה לקבוצה שעומדת במסורת של "הסביבון של שאלקה", להתקיף ולשחק יפה במידת האפשר. הסביבון היה המצאה של שאלקה בסוף שנות העשרים, והיה הסגנון שהקנה לה את התארים הרבים בשנות ה-30': מסירות קצרות ללא סוף תוך חילופי מקומות. כן, שאלקה היתה פעם ברצלונה.

הניגוד לכאורה בין הדלות שבבסיס האהדה, והרצון לשחק מפואר, יצר בשאלקה מאז ומתמיד את הניגודים והפרדוקסים שיוצרים בסופו של דבר את הטרגדיה שבפספוס התארים. השאיפה להראות לכולם ששאלקה מסוגלת לזכות באליפות מעבירה את האחראים על דעתם. זה היה נכון לשנות ה-60' - אחרי הזכייה האחרונה באליפות ב-1958 תחת שרביטו של האגדה פריץ שצ'פאן, שהביא כל מיני יוגוסלביים בינלאומיים שהתגלו ככישרונות קטנים מאד.

זה המשיך בשנות ה-70', בהן הקריבה הקבוצה את התואר הקורץ לסגל מהטובים באירופה דאז, כשמכרה שני משחקים לקבוצות תחתית. בשנות ה-80' הצליח גינטר זיברט "להחתים" את האפיפיור כחבר כבוד בזמן מיסה באצטדיון, להביא את מגן ברזיל המצטיין ממונדיאל 1974 ולשלוח אותו חזרה הביתה בלי חוזה, אבל הקבוצה נחתה מתחת לקו האדום בליגה השנייה. "מלך השמש" גינטר איישברג, הנשיא בסוף שנות ה-80' ותחילת ה-90', החתים את רוז'ה מילה מקמרון אחרי מונדיאל 1990, אבל זה לא הגיע בגלל פחד מטיסות ו"נעלם בערבות" כדברי איישברג. וגם לו היה יוגוסלבי: לחלוץ באיירן דאז, ראדמילו מיחאילוביץ', הוא הגיש צ'ק פתוח ויצא מן החדר. אחרי איישברג זה כבר היה כינוס נכסים.

שחקני הפועל ת
 שחקני הפועל ת

שחקני הפועל ת"א. לא ישנים בגלזנקירשן (צילום: שלומי יוסף)

אבל בשנים האחרונות, עם ההצלחה הספורטיבית והנביעה הפיננסית ששמה גביעי אירופה, שוב עשו בשאלקה שטויות. דיברו על דווידס, רונאלדיניו, סניידר. והביאו שחקנים דרום אמריקניים שהיו בצדק לא מוכרים לחלוטין. רשימת הקניות הכושלות של שאלקה הפכה לשם דבר ולדוגמה לניהול כושל.

***

ופתאום פורץ לו ראול. והוא לא לבד, יש עוד את הונטלאר, וז'וראדו, ואסקודרו. הרכש של שאלקה עלה ליגה. אבל השאלה, האם אלו השחקנים שיקנו את ליבו של הקהל, עדיין לא נפתרה סופית. בינתיים המועדון כבר "מישכן" את ההכנסות מליגת האלופות. פליקס מגאת הרי התחייב לאליפות בשלוש השנים הקרובות. ועד אז יש חובות. כ-250 מיליון אירו, תוצאה של בניית הארינה על-ידי המועדון בלבד. חוזה הספונסרשיפ מ"גזפרום" הרוסית, 11 מיליון אירו בעונה, כבר מומש. אגרות חוב שנמכרו לתאגיד של משקיעים שהוביל סטיבן שכטר הלונדוני, הביאו 85 מיליון אירו, אבל גם נטל ריבית קשה. בנוסף ניסה שכטר להשתלט על הצד הפיננסי במועדון, ואף פרסם את מצבה הקשה של האגודה בתקשורת.

אבל שכטר לא העריך נכונה את הקשר ההדוק בין המועדון והעיר. בנק מקומי סידר לשאלקה מימון מחדש של שארית החוב בריבית נוחה יותר, וחברת האנרגיה העירונית השקיעה במועדון 25 מיליון אירו כדי לסדר נזילות. כדי להבטיח הכנסות, הציעה שאלקה לחברי המועדון לרכוש אגרות חוב של המועדון - בנתחים של 100, 500, ו-1,904 אירו - בריבית נאה של 5.5%. במועדון מקווים להכניס 19 מיליון אירו שיוחזרו למשקיעים רק ב-2016. בתנאי כמובן, שהקבוצה תעמוד בציפיות ותכניס כספים מגביעי אירופה שיקלו במעט על תקציב המועדון, שנפל למקום ה-16 ב"ליגת הכסף" של דלויט עם הכנסות של 125 מיליון אירו בשנה.

הכח של שאלקה הוא במספר האוהדים. אבל למרות ממוצע קהל מהגבוהים בעולם - 61 אלף למשחק - ההכנסות מימי משחק נמוכות מאוד. הסיבה נעוצה בטבע הקהל המקומי שלא יכול להרשות לעצמו כרטיסים יקרים - ושאלקה לא יכולה להרשות לעצמה לאבד את הזיהוי איתו. כדי למלא את האצטדיון מול הפועל ת"א, מוכרים בשאלקה כרטיסי משפחות, בהם ילדים ובני נוער נכנסים תמורת 20 אירו בלבד, בכל רחבי האצטדיון ולא רק ביציע השמור מראש. נשאר רק לראול והונטלאר להתאבד על המגרש כדי להציל את המועדון.