פחות מנצנצים ברקיע היהלומים

השבועות שבין יום הולדתו ה-70 של ג'ון לנון שצוין לפני 11 יום ובין מלאת 30 שנה לרציחתו ב-8 בדצמבר, מלאים במוצרים חדשים שלו: שתי קופסאות, ומהדורות חדשות לאלבומי הסולו. דגמתי מתוכם את המסקרנים ביותר, שלכאורה אמורים לכלול הכי הרבה חוויות האזנה חדשות. ובשניהם, הערך הרגשי עצום וגדוש, איך לא, אבל הערך המוסף המוזיקלי לא לגמרי ברור.

"פנטזיה כפולה", האלבום האחרון שלנון השלים בעודו חי, מקבל ב-2010 טיפול כפול. גרסתו המקורית עברה מאסטרינג חדש שאמנם משפר את הצליל ושב ומאשש את יופיו וקסמו של האלבום, שלטעמי הוא השלישי בטיבו של לנון הסולן לאחר "תזמורת אונו הפלסטית" הנשגב ו"דמיין" הנהדר.

הוא נחלק בין שירי ג'ון לשירי יוקו, שהביאה את עבודותיה הכי ידידותיות לאוזן בעוד הוא הפגיז בשירים אלמותיים כמותו. הבעיה ממוקדת בדיסק הלכאורה יותר מסקרן מהשניים, "פנטזיה כפולה מופשטת", בה חלק ניכר מערוצי ההקלטה נסגרו כך שהשירים נותרו בגרסה רזה וכמעט עירומה, ובה רק תופים ובאס, גיטרות חשמליות וקצת קולות.

מה שכן נפתח לראשונה ולא הושתק הם כמה מהרגעים בערוצי השירה של לנון שכמו בכמעט כל סשן אולפן מושתקים לאחר ההקלטה ברגעים ובמקומות שבהם הזמר משתעשע או משתהק או מאלתר. בד"כ, בשלב המיקסים לשירים מוחלט שהאוזן הציבורית והנצח לא חייבים להתוודע אליהם. אבל כאן בחרו לחשוף את חלקם, וכך גרסת ה"עירום" של הפנטזיה הכפולה נפתחת בהקדשה הנוראה של ג'ון: "זה לג'ין ואדי ואלביס ובאדי", כשכוונתו כמובן, בהתאמה, לאדונים וינסנט וקוקרן ופרסלי והולי, חלוצי ומתי הגל הראשון של הרוקנרול הלבן.

והתחושה מעורבת, בין צמרמורת בשל סמיכות ההקדשה לרציחתו שלו, לבין פליאה על החלטת מפיקי המהדורה ללכת על הקיטש הזה, מסחטת דמעות עוד טרם נשמע הצליל הראשון.

כשלנון שחרר נאקות

הודות לגילוי המידע המוכמן בערוצים ניתן לשמוע גם איך ב"אני מאבד אותך" לנון שיחרר נאקות וצרחות ונהמות חזקות וכובשות, אבל בזה בערך מסתיימת תועלת הנוסח ה"עירום" לאלבום. הוא נשמע יותר רוקנרולי ודוקר ופחות מתוק, ואיני משוכנע שזה עושה איתו חסד.

מצד אחד ברור שהשירים כתובים לתלפיות. מצד שני, למה לעקר מ"מתחיל מחדש" את קולות הליווי נוסח שנות ה-50, למה להשמיט מ"מתבונן בגלגלים" קלידים מעשירים, ולמה להשאיר את Woman קצת מסכן? השיר הזה כבר נמכר בעבר בגרסה באמת עירומה ומופלאה שלו. בקופסה קודמת של לנון הוא הופיע בגרסה ביתית כשלנון נעזר במכונת תופים פשוטה, ומלווה עצמו באקוסטית, בביצוע נהדר לא פחות מזה העשיר שהכרנו בתקליט המקורי.

כאן, הפנטזיה ה"מופשטת" קצת תקועה. לא הכי אינטימית מחד, ומאידך לא נהנית מהלבוש המלא של השירים.

לנוניסטים מושבעים ומוזיקאים ישמחו להאזין, השאר יכולים לוותר. ולפחות "הקלטות ביתיות" נותן יותר מהחומר העירום הזה. זה דיסק בודד שכלול בקופסא חדשה ובה 11 דיסקים, signature לצד כל דיסקי הסולו שלו. כאן כבר יש יותר אקשן מרענן לאוזניים, בשירים מכל שנות ה-70 בגרסאות שבהחלט רצוי להכיר. מצטיינים במיוחד - ביצוע זועם מאד של "אלוהים", Isolation ו- Remember המוגשים ליד הפסנתר, I found out שנשמע ברוח הבלוז הסקסי של הרולינג סטונס מאותה שנה, 1970. ובמיוחד מזדהרת הסוכרייה שהופיע במקור ב"פנטזיה כפולה": Beautiful boy בסקיצת גיטרה ומכונת תופים פרימיטיבית עם מקצב קריבי עולץ , מאד שונה מהגרסה המוכרת בה ההקשר הקריבי רק נרמז בעדינות בעיבוד.

זו סקיצה שהוקלטה עוד לפני שלנון מצא את אחד ממשפטיו הכי מוכרים, כשהוא עדיין ממלמל במקום בו אח"כ ישתול את "החיים הם מה שקורה לך כשאתה עסוק בתכנונים אחרים". ככה באמת תענוג לגלות מחדש שכבות בעבודה על קלאסיקות.

דוב בודד על גוש קרח

ומההיסטוריה של לנון, לקלאסיקה בהתהוות מאת עמית שלו, שרק לפני תשע שנים חידש את "דמיין" הלנוני במופע ההתרמה הטלוויזיוני למען קורבנות טרור ה-1 בספטמבר. גם האלבום החדש של ניל יאנג כולו בנוי סביב סאונד, עירום ומולבש, ולהפקתו המרשימה אחראי דניאל לנואה שבעברו הפקות חשובות ליו 2 ולפיטר גבריאל וגם שני אלבומי המופת המאוחרים של בוב דילן, O mercy ו-Tine out of mind. יאנג שר וניגן בעיקר בחשמלית, ולנואה עטף אותו והעמיק והרחיב וחידד את הצליל עם תוספות שלל אפקטים ולופים והדהודים והרצת ערוצים לאחור וחזרות והכפלות. התוצאה: אינטימיות חשמלית אצל מי שבעבר הפריד באופן כמעט נחרץ מדי בין עבודותיו הלהקתיות המחושמלות ועתירות הדיסטורשן לצידו היותר אקוסטי ופולקי. ההתפעלות הראשונית מהאלבום של יאנג, ששומר על קצב עבודה אימתני גם לקראת גיל 70, נובעת מהאסתטיקה ומהתחושה הבו-זמנית של מינימליזם ונפח, של גודל ומסה ושל קירבה ושבירות. אבל זו לא רק ההפקה שחילצה אותו מבינוניות שאפיינה את מרבית עבודותיו ב-15 השנים האחרונות. יש כאן גם איכות בכתיבת השירים עצמה, כולל בשניים מעולים: "אהבה ומלחמה" על הגברים שהולכים ולא שבים, וגם Peaceful Valley Boulevard, שבו יאנג שר מעין היסטוריה הזויה של ארצות-הברית, ומתאר בין היתר: "דוב קוטב ניצב בודד על גוש קרח". תיאור שדי הולם את מעמדו ומצבו של יאנג כיום. ענק פיזי ורוחני שמשייט במרחבי היצירה האינסופיים שלו כמעט בודד. לפניו הוא רואה את הקרחון של דילן, לצידו ומרחוק את זה של לו ריד. אולי גם פול מקרטני ופול סיימון וג'וני מיטשל ולאונרד כהן ומריאן פיית'פול ובריאן ווילסון ניתנים לאיתור, כל אחד על צף לבדו, מרוחקים מאות קילומטרים זה מזה באוקיינוס הרוק.

יאנג הוא הפורה מכולם, ואלבומו הטרי הוא תחנה הגונה לשוב ולהצטרף למסעו, גם עבור מי שכמוני קצת הותש ממעקב אחריו.