הגול העצמי של אורי בלאו

בסופו של דבר, מערכת הביטחון ניצחה: היא הוכיחה כי מי שמעז לא לקיים את דרישתה, כמו העיתונאי אורי בלאו - ייאלץ לחיות בגלות, ואם ירצה לשוב למשפחתו, חבריו ועבודתו - ייאלץ לעשות זאת בתנאים שלה. בפעם הבאה שמישהו יגיש לעיתונאי מסמכים שמעליהם מתנוססת הכותרת "סודי ביותר", הוא יחשוב פעמיים לפני שישתמש בהם.

העיתונאים, בעיני רוב הציבור, נתפסים כנודניקים: גם אם מחר היה מוסר החיסיון מעל תחום גדול בהרבה ממדיניות החיסולים בעזה (שהדיווח אודותיה היה הטריגר לחקירה), נניח מעל העמימות הגרעינית - סביר להניח כי רוב הציבור היה מעדיף שלא לדעת ולהמשיך לישון בשקט בלילה, מתוך תקווה שיש על מי לסמוך מאשר להיות שותף לאחריות שנובעת מעצם הידיעה.

עיתונאים, בהכללה, הם עם חדור שליחות ואמונה. למרות זאת, רובם מצליח להפגין הפנמה של ערכי אחריות ציבורית, ולא לפרסם כל מידע מסווג שמגיע לרשותם. האמונה הזאת, לפיה בסופו של דבר גם הגנרל וגם העיתונאי נמצאים באותו המחנה, היתה נר לרגלי יחסי הצבא-עיתונות במשך למעלה מ-60 שנה. אפשר זהו מצב בעייתי, הוא בוודאי בלתי רגיל.

בלאו פגע לפיכך בדבר חמור בהרבה מהחשדות המיוחסים לו: הוא פגע במערכת המושתתת על אמון, מערכת מוזרה מעט, אבל היחידה שיכולה לאפשר חופש עיתונות יחסי במדינה שנמצאת מאז הקמתה במצב של מלחמה.

השאיפה לחופש עיתונות אסור שתקהה את העובדות הבסיסיות ביותר שקשורות למקרה: לא עצם הפרסום (שאושר על-ידי הצנזורה) הקים על בלאו את המערכת, אלא מה שנראה לכאורה כמו פעולה שבקצה אחד שלה יש חיילת שגונבת מסמכים מסווגים שעליהם נשבעה לשמור, ובקצה השני יש עיתונאי שמקבל אותם למרות ידיעה ברורה כי הדבר אסור.

גם מי שחופש הביטוי יקר לליבו עד מאוד, אפילו במדינות נינוחות בהרבה מישראל, לא יכול להסכים למצב שכזה.

 אורי בלאו / איור :טל אביב