דין דן מור

השופט דן מור מבית משפט השלום בתל-אביב מעולם לא היה חביב במיוחד על ראשי המערכת. הוא נחשב צבעוני, יוצא דופן, מתבדל הן בדרכו השיפוטית והן מבחינה אישית. שיעור הזיכויים אצלו גדול מהמקובל אצל עמיתיו השופטים, והוא אינו נוהג לחסוך את ביקורתו מרשויות התביעה בפסקי דינו. אולי בשל כך גם שיעור הערעורים על פסקי דינו שמתקבלים, ושבהם התוצאה מתהפכת בבית המשפט המחוזי, גדול מהמקובל.

בגיל 66, נראה כי גורלו של מור נגזר לפרוש מכהונתו בעודו שופט שלום. קידום לא בא בחשבון, הן מפאת קרבתו לגיל פרישה הן מפאת הרזומה השיפוטי שלו.

במישור היחסים הפנימיים בין ערכאות השיפוט, יש לכך משמעות כפולה: מצד אחד, מור חש חופשי לפסוק (ולבקר) ככל העולה על רוחו, לא רק את הפרקליטות אלא לפעמים אפילו את ערכאות הערעור שהפכו את פסיקותיו המזכות והחזירו אליו את התיק לגזירת העונש.

מצד שני, דומה כי הכבוד המינימלי שבו שופטים נוהגים בשופטים אחרים אבד במקרה של מור. שופטי הערעור הדנים בפסיקותיו לא מהססים למתוח עליו ביקורת חריפה, קטלנית, בלתי מנומסת.

"קביעותיו של בית המשפט הינן מוטעות ובלתי סבירות", כתב הרכב בראשות נשיאת המחוזי בתל-אביב, דבורה ברלינר, על אחד מפסקי דינו. במקרה אחר מור אף לא היסס להשיב לברלינר, לאחר שהתיק חזר אליו: "גם אם נאלץ אני לכוף ראשי מול תוכחת כבוד השופטת, תמהני אם קיימה ערכאת הערעור את אותו קנה מידה של 'צמצום ואיפוק', כדרישתה מהערכאה הדיונית".

תלוש מהמציאות

היחסים המעורערים בין מור לבין שופטי הערעור עמדו גם במרכז הפרשה האחרונה - שבה פסל הרכב שופטי המחוזי בראשות ברלינר הלכה למעשה את מור מלגזור את דינו של י"ק. מור זיכה את הנאשם מעבירות של ניסיון למעשה מגונה ולהטרדה מינית, במסגרת פרשת הפדופילים שנחשפה בערוץ 10. כהרגלו, מור לא הסתפק בזיכוי ומתח ביקורת חריפה הן על הפרקליטות והן על ערוץ 10.

העילה העיקרית לזיכוי, מבחינתו של מור, היא שלנאשם עומדת הגנה מן הצדק, בשל העובדה שהודח על-ידי תחקירניות הערוץ לעבור עבירה. "הגנת פח יקוש", הוא קרא לזה. "האם ייתן בית משפט ידו", שאל מור רטורית, "להפרות ופגיעות בזכויות אדם בחברה מודרנית, שמטרתן בשיקולי רייטינג של ערוץ טלוויזיה?" (ת"פ 8371/07).

הפרקליטות החליטה לערער על הזיכוי, ושופטי המחוזי בראשות ברלינר קיבלו את הערעור, והרשיעו את הנאשם בעבירות תוך הטחת ביקורת קטלנית בשופט מור. "דעתנו היא שבית המשפט שגה בכל אחד מהנדבכים שצוינו", הם נזפו בו. "מסקנותיו אינן מקובלות עלינו והן תלושות מן המציאות. השקפותיו של בית המשפט עומדות בניגוד לכל היגיון".

העברת התיק

במקום להחזיר את התיק כמקובל לאותו שופט שלום לצורך גזירת העונש, החליטו השופטים ברלינר, ג'ורג' קרא ותחיה שפירא כי התיק יועבר לשופט אחר - למרות שאיש מהצדדים במשפט לא ביקש זאת.

"הרושם העולה הן מהפרוטוקול והן מהכרעת הדין", הם נימקו קצרות, "הוא כי דעתו של בית המשפט ננעלה. מן הראוי הוא שהדיון בעונש ייעשה בפני מותב אחר" (ע"פ 28059-03-10).

על פניו, מדובר בהחלטת פסילה, אלא ששופטי ערכאת הערעור אינם מוסמכים לקבל החלטה שכזו, אלא רק אותו שופט היושב בדין, והערעור על החלטתו אם לפסול עצמו אם לאו מועבר ישירות לנשיא בית המשפט העליון.

מסיבה זו בדיוק עתר לבג"ץ סנגורו של הנאשם נגד הרכב המחוזי בראשות ברלינר. בכך, הוא איפשר לבחון לא רק את מסכת היחסים המעורערת שבין שופטי המחוזי לבין מור, אלא גם את הדעה הרווחת עליו בקרב שופטי העליון.

גם כאן לא זכה מור לישועה. הרכב השופטים בראשות הנשיאה דורית ביניש והשופטים עדנה ארבל ועוזי פוגלמן החליטו לדחות את העתירה פעמיים - הן על הסף והן לגופה.

על הסף, מאחר שלדבריהם הגשת עתירה לבג"ץ בעקבות החלטת המחוזי כמוה כניסיון לעקוף את הוראת החוק, ולפיה אין ערעורים על החלטות ביניים במשפט הפלילי; ולגופה, מאחר שלדבריהם שופטי המחוזי פעלו כדין, אף שהחלטתם "בלתי שגרתית".

ביניש מוסיפה ומתפלפלת כי אף שהחלטתם מזכירה מאוד את ההיגיון שבדיני פסלות שופט, ונשענת על אותו רציונל, הרי שאין מדובר בהחלטת פסלות, אלא בהחזרת התיק לבית משפט השלום בתוספת מתן הוראות. וההוראות, במקרה זה, הן כי התיק יועבר לשופט אחר (בג"ץ 5011/10).

השפלה פומבית

ביניש אמנם מביאה אסמכתאות מן הפסיקה להוכחת עמדתה, ואולם אף לא אחת מהן כוללת מקרה שבו השופט שישב בדין לא פסל את עצמו וגם לא נתבקש לכך, איש מהצדדים גם לא ביקש זאת במסגרת הליכי הערעור, ובכל זאת החליט המחוזי להעביר מיוזמתו את התיק לשופט אחר.

נדמה כי הפעם, לא סנגורו של הנאשם ביקש לעקוף את סדרי הדין בהגשת העתירה לבג"ץ נגד ההחלטה, אלא שופטי המחוזי עצמם הם שביקשו לעקוף את דיני הפסלות, כשהחליטו לפסול את מור בלא סמכות ומבלי שנתבקשו.

על רקע ההיסטוריה העכורה בין שופטי המחוזי לבין מור, ניתן לשער כי הם הניחו כי מור לא יקבל בשקט את העובדה שהם החליטו להפוך את פסק דינו המזכה, ולגזור את דינו של הנאשם בהתאם להרשעתם. בעליון החליטו לגבות את השופטים הבכירים מהמחוזי, ולא את מור הסורר.

התוצאה היא השפלה פומבית של מור, זובור של ממש, ועוד על-ידי אחיו לספסל השיפוט. איך כל זה אמור להשפיע על אמון הציבור בבתי המשפט?