הבדואים בנגב נחושים לשבור את הסטיגמה: "לא רוצים לייצר עוד דור בעייתי של עבריינים וסוחרי סמים"

אבק ושקיות ניילון, חול וחול לאן שלא תביט; מסביב - בתים פזורים בתוך הכלום, אם אפשר לקרוא להם בתים (הכלום הוא כלום, ללא ספק): קירות פה, גגות ניילון שם, אתם מכירים את המראה. כן, הכפר הבדואי ביר הדאג' הוא חתיכת חור הממוקם איפה שהוא דרומית לשטחי האש של צאלים, בין רביבים לרתמים.

בתוך כל זה, ובסופו של הכביש החדש והיחיד בכפר, שני בתי ספר חדשים ומצוחצחים. אנחנו ממשיכים לנסוע אחרי שנגמר האספלט, בדרכנו לבית הספר היסודי הישן על ראש הגבעה.

תשע בבוקר, אבל השמש כבר קופחת בלי רחמים. בית הספר בביר הדאג' מפתיע ולא מפתיע. לא מפתיע - כי הכיתות חשוכות ולא ממוזגות, כמו שחשבת שיהיו, ואין במקום ציוד ומחשבים ואולם ספורט. מפתיע - כי יש חיים: החצר נקייה, הבניינים צבועים בציורים עליזים של חיות, והאווירה נעימה גם בתוך הכיתות. אף אחד לא שם פה כסף, זה ברור, אבל נראה כאילו מישהו שם פה את הלב. ועוד מעט נפגוש אותו.

האוטוספר כבר חונה, מחובר לגנרטור, במרכז החצר הגדולה והחשופה. הפנים של האוטובוס מפתיע לטובה, ולא פחות חשוב: יש מיזוג מצוין, היחיד בכל בית הספר הזה, בטח בכפר כולו, וסביר להניח שגם ברדיוס של כמה קילומטרים טובים. אני נכנס פנימה: המדפים עמוסים בספרי ילדים. שישה מחשבים ניידים חדשים מחוברים לעמדותיהם. עומדת שם אישה ומסדרת את הספרים. עוד רגע אמורה להגיע הקבוצה הראשונה.

 בדואים בנגב לומדים / צילום: אדוארד קפרוב

"לכוון את הילדים בדרך הנכונה"

האוטוספר הוא מעין ספרייה ניידת, אחת מתוך שלוש, יוזמה של המשרד לענייני מיעוטים של השר אבישי ברוורמן, של משרד התרבות ושל מרכז הספר והספריות. כבר משהו כמו חודש שהוא נודד בין כפרי הבדואים, חמישה ימים בשבוע, תשע שעות ביום, שמונה יישובים ו-12 בתי ספר. הוצאה של משהו כמו 2.2 מיליון שקלים (מיליון שקלים השקה ועלות תפעול שנתית של 1.2 מיליון שקלים). הניידת תעניק שירותים לילדים בני 12-9 ולאימהות בנות 45-18. את האימהות שיודעות לקרוא ילמדו שם איך להקריא ספרים לילדים; לילדים ישתדלו להעניק כמה מיומנויות מחשב בסיסיות, וכמובן לחשוף אותם לעולם המופלא של הספרות.

ביר הדאג' הוא הכפר המרוחק ביותר שהאוטוספר מגיע אליו. חמשת אלפים נפשות על שטח של כ-6,500 דונמים. לא יישוב ותיק במיוחד, נוסד בשנת 1996, אחרי שבני שבט אל-עזזמה עקרו מאזור רמת חובב, עקב הזיהום שם, לאזור אשלים. אחרי דיונים עקרו התושבים גם משם והגיעו למקום הזה. לא מזמן הוכר הכפר, הוכפף למועצה האזורית אבו-בסמה, והכביש נסלל.

סולימאן אבו-עביד, רכז הפעילות שגם נוהג באוטובוס, מספר שזה הביקור השלישי של האוטו בכפר, ושהעניין של האוטוספר הוא הקניית הרגלי קריאה, דבר שלא כל-כך קיים אצל הבדואים. העניין הזה - לשבת עם ספר או להקריא ממנו לילדיך - לא קיים אצלם. הם אפילו עיצבו ומיקמו את המגורים שלהם כך שיהיה להם מאוד קשה להחזיק ספרים בבית. אחרת, אין דרך להצדיק את הבחירה שלהם במדבר עם כל האבק הזה ואת האוהלים האלה שאי-אפשר לשים בהם ספרייה הגונה. נוסף לכך, אין ספריות במגזר, אומר אבו-עביד, אולי יש אחת ברהט, וזהו. גם חנויות ספרים אין.

אבו-עביד, 52, נשוי פלוס שמונה ילדים. שלושה מהם אקדמאים. בהשכלתו מהנדס בניין, במקצועו קבלן. תמיד היה מעורב בקהילה, אבל בחמש השנים האחרונות הוא עוסק בזה פול טיים. הוא ריכז לא מעט פרויקטים בכפרים הלא מוכרים, ובחודשים האחרונים הוא עם האוטוספר. אני מרגיש שליחות, הוא אומר. זו המחויבות שלי, לכוון את הילדים האלה בדרך הנכונה. לתת השכלה, לא רק חינוך. אני רוצה לחולל שינוי.

הקשבה והתמסרות טוטאליות

עוד אבו-עביד מדבר ולאוטובוס נכנסת קבוצה של 12 תלמידות ותלמידי כיתה ד'. המורה/ספרנית תמאם סלאח-מטר מקריאה להם סיפור. יפה לראות ילדים נחשפים; העיניים קרועות לרווחה, הפה פעור, האוזניים כרויות. הקשבה והתמסרות טוטאליות. סלאח-מטר היא מורה מצוינת. אני מאחל לילדים שלי מורה כזו. היא שרה להם, משחקת מולם בבובות אצבע, משתפת אותם בעלילה. הילדים מהופנטים, מרותקים. זו הפעם הראשונה שמישהו מקריא להם סיפור.

אחר כך הם מתיישבים מול המחשבים, עונים על שאלות, משחקים במשחקים שנושאם הסיפור, ומקבלים הדפסה של ציור שציירו. הם לא רוצים שהשיעור ייגמר, אבל לכל דבר יש סוף.

הקבוצה יוצאת, וסלאח-מטר חוזרת לסדר את הספרים. אנחנו מחמיאים לה על שיעור טוב. היא מכפר בצפון, ליד כרמיאל. יש לה תואר בהיסטוריה, וזה מה שהיא לימדה שם בבית הספר, וגם עבדה שם בתור ספרנית כי לבדואים בצפון יש ספריות. זה לא כמו פה בדרום, היא אומרת, שם אנשים גם קונים ספרים. זה לא כמו פה, שהגברים לא מרשים לנשים ולילדות לצאת מהבית אחרי השעה שלוש.

אבל אז היו קיצוצים והיא פוטרה, ועברה לדרום בשביל העבודה. הייתה מורה מתגברת. היא ייסדה את הספרייה הראשונה בכפר אל-סייד, ליד צומת שוקת, ומשם גויסה לפרויקט. היא מרוצה מאוד. חיוכה רחב ואמיתי. נכנסת עוד קבוצה של ילדות, ראשיהן מכוסים. הן נרגשות למראינו ולמראה המצלמה, אבל כשתמאם מתיישבת לפניהן ופותחת את הסיפור הן נשאבות פנימה לחלוטין, ואנחנו נשכחים מכל לב. ושוב נפערים הפיות והעיניים נפקחות לרווחה. ילדים לא יכולים לשקר. זה מראה שלא נמאס.

בדיוק מגיע צוות של ערוץ 1 בערבית. אין, לאוטוספר הזה יש מכונת יחסי ציבור משומנת. אחרי שלושת-רבעי שעה הילדים יוצאים להפסקה. כדורים שראו ימים יפים יותר נזרקים ונבעטים בצהלות של שמחה. חבורות מתגודדות ליד גדרות. גם אנחנו הופכים, כצפוי, לאטרקציה. היום יום חמישי ואין ארוחה חמה, אז מי שיש לו קונה במזנון ומי שלא - נשאר רעב.

בחור צעיר בחולצה שחורה מסתובב בחצר, מעשן. פה ושם הוא תופס איזה ילד ואומר לו להרים פיסת לכלוך. הוא נראה קצת בלחץ, ניגש לכתב הטלוויזיה ומספר שכל עניין ההסעות והבטיחות של הילדים מטריף אותו. הוא שואב מהסיגריה כאילו היא קש בתוך אייס קפה, אבל בשלבים ההתחלתיים שלו, כשעוד צריך לתת מאמץ ביניקה. הוא גומר סיגריה בשתי שאכטות וממשיך לסייר בחצר. מי זה הטיפוס הזה, אני שואל את כתב הטלוויזיה. זה מנהל בית הספר, הוא אומר.

"80% פה מובטלים"

אנחנו נכנסים אל המשרד של המנהל. עיד אבן-חזאעל, 38, חמישה ילדים. הוא מבקש מהמזכירה להכין קפה, מדליק את המאוורר ומתיישב. על הקיר דגל ישראל ופוסטר של נשיא המדינה. הוא בן היישוב ובן השבט. הגבר הראשון אי-פעם מהשבט שלמד והוציא תעודת הוראה. לימד מדעים בבית הספר, מונה לסגן מנהל, כיהן בתפקיד חמש שנים, וזו השנה הרביעית שהוא מנהל את בית הספר. 646 ילדים יש פה. ממוצע של 34 תלמידים בכיתה. היו כפול מזה, אבל מחציתם עברו לבית ספר אחר. 41 מורים, מתוכם שבעה בני המקום. המורים הצפוניים, הוא אומר, נמסים פה בחום כמו מרגרינה.

הכפר במצב סוציו-אקונומי קשה, אומר אבן-חזאעל. חמשת אלפים איש שהשירותים שהם מקבלים מסתכמים בעובד סוציאלי אחד וברופא אחד עד ארבע אחר הצהריים. גם אנחנו אשמים, הוא אומר, השבטיות שולטת, אבל המשפחתיות זה אפילו עוד יותר גרוע. אם מגיע רופא שלא מהשבט אף אחד לא יבוא אליו.

80% פה מובטלים, הוא מפרט. חלקם אפילו לא יכול לשלם שקל ביום עבור ארוחה חמה מסובסדת. אני עושה מהר חשבון בראש: אם יש לך 12 ילדים זה יוצא משהו כמו 200 שקלים לחודש. שלא לדבר על תלבושת אחידה, 10 שקלים חולצה. יש המון ילדים והמון אימהות שלא יודעות קרוא וכתוב, ולאף אחד כמעט לא ממש אכפת ממה שקורה בבית הספר היסודי.

אבל לעיד אבן-חזאעל כן אכפת, ועוד איך. אז הוא ארגן חוגים אחרי הצהריים, קרטה וסיירות וכל מיני. כעת הוא מחפש מדריך לחוג אופניים, נלחם גם כדי להשתלב בתוכנית הארוחה החמה ונדחף גם לפרויקט של האוטוספר.

בלי לקטר הוא מספר על נשירה לא מעטה, על ילדים שיוצאים לעבוד, על איך שבעשר, גג עשר וחצי, צונחים ראשי הילדים על השולחנות בתוך הכיתות הלוהטות והלא ממוזגות. פה ושם מתעלפת ילדה. והמחשבים של בית הספר: יש עליהם פנטיום 1. ואין חשמל, רק גנרטור. אבל הלהט שלו והמחויבות מצליחים לשכנע אותי שיהיה בסדר.

"לא רוצה לייצר עוד דור בעייתי של עבריינים וסוחרי סמים, ואני גם לא רוצה לייצר אנשים שיודעים רק קרוא וכתוב - אני רוצה לייצר אזרחים טובים. צריך לשבור את הסטיגמה, ובשביל זה צריך הרבה אמונה".

דקה של שקט שמופרע רק על-ידי טרטור המאוורר. עיד אבן-חזאעל, כמו רבים שמתיישבים מול עיתונאי, מתחיל פתאום לספר את סיפור חייו. נולד בכפר עוד במקום הקודם שלו. אחד מתוך שמונה אחים. בגיל 13 לקח תרמיל ועזב, הלך ללמוד בתיכון בג'ת במשולש. ההורים התנגדו, אבל לו לא היה אכפת. תקופה קשה, הוא אומר. בשיניים ובציפורניים משך את עצמו מחוץ לחיים ידועים מראש של עוני ושל פשע. מספר על אנשים בגילו, חברי ילדות שעדיין לא יודעים קרוא וכתוב.

"הכי מעצבן זה שאומרים 'בדואי גנב'. אני לא גנב. אני אקדמאי. אני מנהל בית ספר". העברית שלו מצוינת, ואת הכאב שלו אי-אפשר להסתיר.

מה קורה כשהמנוע מתחמם

בזמן שנותר עד שהקבוצה הבאה תיכנס אני עובר בין המדפים: לא מעט קלאסיקות יש פה, מתורגמות לערבית; "ציפור הנפש", "העץ הנדיב", "הרוכל הביישן" מאת אחמד היבי. סלאח-מטר ואבו-עביד מספרים מהרפתקאותיהם באוטוספר. הם מספרים על מנוע שמתחמם, על חשדנות ודעות קדומות, וגם על צמא אדיר לידע, לשינוי, על רצון לעתיד טוב יותר.

אני שואל את סלאח-מטר איזה ספר הוא הכי להיט אצל הילדים. היא אפילו לא צריכה לחשוב לפני שהיא אומרת: "הקוראן". הרבה פעמים זה הספר היחיד שיש בבית. מה עם "הארי פוטר" ? היא צוחקת.

אחר כך הצוות של ערוץ 1 מבקש מאבו-עביד שיוציא את האוטו לסיבוב וייכנס חזרה בשער. הם צריכים את זה, זה שוט טוב. הצוות מתקומם. אחרי הכול, יש דברים חשובים יותר משוט בכתבה של ערוץ 1 בערבית שאף אחד לא יראה, וחוץ מזה בעוד עשר דקות אמורה להגיע עוד קבוצה, אבל אני לא באמת צריך לספר לכם על כוחה של הטלוויזיה, נכון? אז בסוף אבו-עביד צריך לנתק את האוטובוס מהכבלים וסלאח-מטר צריכה לקפל את כל הלפטופים, ואנחנו יוצאים לסיבוב קצר.

ילדים מיידים אבנים על מבנה ריק מחוץ לבית הספר. אני משער שאפשר לקרוא לזה סוג של בידור. אנחנו חוזרים, ערוץ 1 מבסוט. הילדים של כיתה ה', שהפסידו כמה דקות של תמאם, מבסוטים פחות, אבל בסוף הכול מסתדר. ואיך לא יסתדר עם החיוך הזה של תמאם סלאח-מטר, חיוך שמצליח ללוות אותנו כמעט עד צומת להבים.