הרפובליקנים לא יעזרו לנתניהו

בית-הנבחרים החליף הנהלה אבל אבל מסיבת תהליך השלום תימשך, כמו בימי הדמוקרטים

"אני מדבר רפובליקנית", אמר פעם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לאלון פנקס, לפי נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות". בהנחה שהציטוט מדויק, הוא מאשש הערכות שרה"מ ייחל למהפך רפובליקני על גבעת הקפיטול.

אפשר גם לנחש שתקוות נתניהו לנחשול רפובליקני בבחירות הייתה אחד מבסיסי מדיניות הטנגו של ממשלתו בסוגיית המו"מ עם הפלסטינים. עד שנגמור לרקוד, אולי יזם המסיבה יצטרך לכבות את האור.

רה"מ צריך לדעת - ויודע - טוב יותר: מחוקקים רפובליקניים לא ירצו, ולא יוכלו, להפסיק את תהליך השלום או לבחוש בו. אחרי הכול, זה תהליך שקיבל דחיפה חזקה מהנשיא הרפובליקני ג'ורג' בוש הבן בלי שום ציוץ מחאה מצד מחוקקים רפובליקניים (או דמוקרטיים). אבל אם מדיניות סרבנית פתלתלה, עטופה בציפוי של הצהרות כמו-פציפיסטיות, יכולה להסיר מעל גבו של נתניהו, בעת ובעונה אחת, גם את ברק אובמה וגם את אביגדור ליברמן, ולו רק בטווח הקצר, למה לא לנקוט אותה?

עכשיו קיבל נתניהו את מחצית תאוותו - בית-הנבחרים החליף הנהלה; הסנאט נשאר בידי הדמוקרטים - אבל מסיבת תהליך השלום תימשך, בדיוק כפי שהיא התנהלה כאשר הדמוקרטים משלו ברמה בשני הבתים. המחוקקים הדמוקרטיים לא ניסו להפסיקה בשתי שנותיו הראשונות של ממשל אובמה ועמיתיהם הרפובליקניים ינהגו כמותם בשתי שנותיו הבאות.

גם אם נניח לרגע שיתגשם חלומם של אנשי ימין בישראל ומחוקקים רפובליקנים בקונגרס הנכנס ירצו לתקוע מקלות בגלגלי תהליך השלום, בגלל תפיסה מוטעית שכיוונו הנוכחי מזיק לישראל, המחוקקים האלה יעלו חרס בידם. מסורתית, לממשל, לכל ממשל, יש עוצמה, יכולות וסמכויות רבות מאוד בניהול מדיניות החוץ.

כוחו של הקונגרס הוא כוח הארנק, אבל אף אנליסט רציני אינו מעלה על הדעת שאובמה ינסה להפסיק את הסיוע לישראל, האיום התיאורטי היחידי שבו יכול הקונגרס לעשות משהו בפועל ולכבול את ידי הנשיא. אם הבלתי אפשרי יקרה, הדמוקרטים והרפובליקנים בסנאט יצטרכו לחבור יחדיו כדי לסכל כוונה כזו. לרפובליקנים לבדם לא יהיו מספיק קולות להתגבר על וטו נשיאותי בתרחיש פרנואידי כזה, בוודאי לא כשהם מוסיפים להיות המיעוט בסנאט.

בעקבות כניסת אובמה לבית הלבן צמח בחוגים רבים בישראל מיתוס, שלפיו דמוקרטים הם רעה חולה, כמו נשיאם: כולם שמאלנים, כולם עוכרי ישראל, כולם שואבים השראה מהמוסלמי הזה בבית הלבן, שבכלל נולד בקניה ולא מגיע לו להיות נשיא ארה"ב.

זו כמובן אגדה למתלהמים, ונתניהו יודע זאת היטב, אם כי בדרך כלל הוא לא טורח לשתף את עם ישראל במידע הזה. רה"מ, שלמידת בקיאותו בנבכי הפוליטיקה והממשל בוושינגטון אין הרבה מתחרים בירושלים, מודע לכך שהרוב המכריע של המחוקקים הדמוקרטיים, ליברלים וליברלים פחות, היו תומכים חזקים וניציים ביותר של ישראל בשני בתי הקונגרס היוצא, בדיוק כמו עמיתיהם הרפובליקנים, ואלה שיחזרו לקונגרס הבא ימשיכו להיות כאלה.

מבחינת ישראל, או יותר נכון מבחינת אלה שמאמינים כי התבוסה הדמוקרטית בבית-הנבחרים פותחת עידן חדש, שבו קונגרס רפובליקני אמיץ, חמוש בתנ"ך ובמגילת העצמאות, יגמד את אובמה למידתו האמיתית ויסיר מעל ישראל את איום השלום עם הפלסטינים - לכל אלה הנה הבשורה מוושינגטון: זו פאטה מורגנה.

מבחינת היחס לישראל, אין הבדל בין מחוקקים רפובליקניים שמרנים לבין מחוקקים דמוקרטיים ליברליים. אלה גם אלה הם ידידיה הטובים ביותר של ישראל בוושינגטון. אלה גם אלה יוסיפו לתמוך בתהליך השלום בהובלת אובמה. ישראל לא הייתה ולא תהיה סלע מחלוקת בין רפובליקנים לדמוקרטים וגם תהליך השלום לא.

לאובמה יהיו הרבה בעיות עם הקונגרס הנכנס. הנושא הישראלי לא יהיה אחת מהן. כמובן, שאלה אחרת לגמרי היא, האם לאובמה ייוותרו מספיק אנרגיה וזמן להשקיע את עצמו בסכסוך הישראלי-פלסטיני כשעל שולחנו אג'נדה שצפויה להיות סיזיפית עוד יותר מזו של אשתקד.