שווי כותרת עם השם "אילן שילוח"

אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלי: www.theothersideblog.com

בואו ואנסח את זה בצורה הכי עדינה שאפשר: אני לא העיתונאית האהובה ביותר על אילן שילוח, מנכ"ל ובעלי משרד הפרסום מקאן-אריקסון. למה? עזבו. סיפור ארוך, שהתחיל באיזשהו מקום שבמלוא הכנות, נראה לי שאף אחד מאיתנו כבר אינו זוכר.

אמנם כבר תקופה די ארוכה שלא אירע שום פיצוץ ביני לבין שילוח, ובכל זאת. נראה לי שזה בטוח מאוד לומר שאף אחד לעולם לא יחשוד בי שיש לי אינטרס חבוי לקדם את ענייניו של שילוח כי אני שפוטה שלו, או כי הוא פשוט מת עליי.

ואחרי שייגעתי אתכם עם כל ההקדמה הזאת, אני בכל זאת רוצה לכתוב באופן אנושי וחיובי על משהו שקרה לשילוח השבוע, וממש ציער אותי באופן אישי. למה אני רוצה לכתוב על זה? אל"ף, כי זה מעניין. ובי"ת, כי אני חושבת שיש בסיפור המצער הזה תובנה שהיא קצת יותר מסיפור אישי.

השבוע הגיע לעיתונות סיפור על כך שקרוב משפחה של שילוח הלך לבית המשפט והגיש נגדו בקשה דחופה להוצאת צו מניעה נגדו בטענות שונות על השגת חתימתו במירמה כדי להשתלט על ביתו, או משהו בסגנון הזה.

האמת היא שעל שילוח אפשר לומר הרבה דברים, וגם אמרו כבר - אבל השגת חתימות במירמה? לכל מי שמעט מכיר אותו, אין ספק כי מהרגע הראשון הסיפור נראה די תמוה. מה לשילוח ולעניינים כאלה? אבל עם זאת, הבקשה הוגשה לבית המשפט המחוזי, וברגע שמשהו מוגש לבית המשפט - הוא הופך בן-רגע לסיפור שניתן לדווח עליו בתקשורת, בדיוק כפי שהוא. סיפור לגיטימי. לצד זה, אין ספק כי השימוש בשמו של שילוח מבטיח רף מסוים של רייטינג, וכמובן שלא היה עיתון שוויתר על פרסום הסיפור.

עברו יומיים בלבד, ופתאום חלה תפנית חדה בעלילה: אחיינו של שילוח חוזר בו מכל ההאשמות, והוא והוריו מתנצלים במכתב משתפך על כל הסאגה, שכן בפועל, כל "פשעו" של שילוח היה שהלווה לבחור כסף כי הוא היה במצוקה.

אז תגידו - בשביל מה בעצם היה צריך את כל זה? בסיפור, שנראה היה לגמרי בלתי ברור מלכתחילה, לא היה דבר פרט לאיזו מעידה משפחתית, שמן הסתם גם עכשיו אנחנו לא יודעים את כל פרטיה.

לשילוח סתם נגרמה עוגמת-נפש מיותרת, והציבור, שזכותו כמובן לדעת הכול - כאן, עכשיו, בפירוט מלא ועם תמונות צבע - לא באמת חכם יותר אחרי שסיפקו לו את הסיפור הזה, ויומיים אחר-כך סיפרו לו על ביטולו. אז מה באמת שווה המידע שהוא קיבל? לא הרבה.

ובעצם, אולי הסיפור הזה כן שווה משהו. כי המציאות היא ששילוח אינו לבד בעסק הזה. כמעט מדי יום התקשורת קופצת על סיפורים שקשורים בשמות "מוכרים" כמוצאת שלל רב. מה עומד מאחורי הסיפור? האם הוא נכון? האם מישהו מנצל את התקשורת לרעה? האם יש פה משהו ראוי? מה התקשורת מקדמת, למעשה, כשהיא מפרסמת דברים כאלה?

אלה אולי שאלות טובות, אבל לא בטוח שרבים שואלים אותן, ואם כן שואלים - לא בהכרח ברור מה הם עונים. במקרה לא הייתי מעורבת בכלל בסיפור ה"חדשותי" הזה, אבל האמת? לו הסיפור היה מגיע לידי - אני חייבת להודות שגם אני הייתי מפרסמת אותו. למה? כי אין ברירה.

אלה הם חוקי המשחק, ואם אתה עיתונאי, לפיהם אתה משחק. נניח שכלי תקשורת כלשהו היה מוותר על פרסום הגשת הבקשה לבית המשפט, כי משהו שם היה נראה לו לא כשר. במושגים שלנו, מי שמוותר על סיפור לגיטימי - מפסיד. למה? כי הסיפור העסיסי יתפרסם בכל העיתונים האחרים, וכולם יחשבו שרק העיתון שלו הוא "לא בעניינים". כל עוד זוהי דרך המחשבה המקובלת בענף העיתונות - אין יכולת אמיתית להחליט אחרת.

ולמרות זאת, ניתן לקחת את מקרה שילוח כמשל. נכון, היו לכל כלי התקשורת שני אייטמים עם פוטנציאל רייטינג, אבל איך זה משפיע על מי שקורא את העיתונים? ומה זה עושה לתדמית של כלי התקשורת לאורך זמן?

אנחנו נמצאים רגע לפני תחילת הוויקאנד, אז בואו נהיה אופטימיים לרגע.

אולי בכל זאת יש סיכוי להחליט אחרת, ואולי זה אפילו יעשה חסד עם מי ש"יפספס" את הסיפור. במיוחד אם הוא לא באמת שווה דפוס מלכתחילה.