השביתה שלא היתה

‎‎אם לשפוט על-פי החיוכים והמחמאות שהרעיפו השבוע האחד על השני יובל שטייניץ ועופר עיני, מניעת השביתה במשק היא‎-‎היא ההישג הכי גדול בהסכם שנחתם עבור עובדי המגזר הציבורי. היו גם מי שביקשו להריץ את עיני לראשות הממשלה בעקבות ההסכם, לכאורה כי הוא הצליח בתבונה רבה להימנע מעימות.

‏רגע, להימנע מעימות? על מה אנחנו מדברים? יו"ר ההסתדרות מאיים להשבית את נמלי הים, את נתב"ג, את הרכבות, את האוטובוסים, את מה לא - וכל זה בגלל דרישה לתוספות שכר, ומבלי שהוא מוכן לבצע חצי שינוי שישפר את השירות הציבורי.

איום כזה הוא בלתי מידתי בעליל, הוא מהווה עילה מוצדקת לחלוטין לפנות לבית הדין הארצי לעבודה ולבקש צו מניעה, אבל בעידן החיבוקים והנישוקים, צו מניעה זו מילה גסה. ואם עיני לא שבת בסוף, אז זה בסדר. אז מה אם עצם האיום הזה, הפחד לאבד 1.2 מיליארד שקל על כל יום של שביתה, עלה למשלם המסים הישראלי 7-8 מיליארד שקל.

‏זה אותו משרד אוצר נדיב שרק לפני מספר חודשים נעמד על הרגליים האחוריות והזהיר מפני העלאת שכר המינימום, שעלותה נאמדה ב-2 מיליארד שקל בלבד. זה אותו עופר עיני שלא בדיוק חיבק את הצעת החוק של עמיר פרץ, וזו הגדרה עדינה למדי. משרד האוצר וההסתדרות היו אז באותו צד של המתרס, והיום אנחנו מבינים מעט יותר מדוע.

‏להלל את עופר עיני בגלל שלא השבית את המשק זה כמו לחבק אדם שמכוון אליכם אקדח אך בסופו של דבר לא סוחט את ההדק. אם נהיה ציניים, נאמר שזה דומה לתסמונת שטוקהולם, שבה השבוי מפתח אמפטיה כלפי שוביו.

לעזאזל, אני פיתחתי אמפטיה כלפי טוני סופרנו. אבל כששר האוצר חותם על צ'ק שמן בלי שום תמורה רק משום שכיוונו אליו אקדח ובסוף הוא גם לא מפסיק לחייך - זה כבר צריך להדאיג.