חזקת השיתוף בנכסים: אפשר לטעון גם באיחור

בפס"ד שניתן לאחרונה, ע"א 5578/09 כהן דינה ואחרים נ' מנהל מס שבח, קיבלנו תזכורת קשה לכך שהכרת דיני המס נדרשת לא רק בעת מכירתו של נכס, אלא אפילו בשלב טריוויאלי של הוצאת צווי ירושה.

עניינו של פסק הדין הוא בשאלת זכותם של יורשי בן זוג שנפטר לתבוע הכרה בזכויותיו על פי חזקת השיתוף, ביחס לנכס הרשום על שם בן זוגו המנוח.

באותו עניין עתרו ילדיהם של בני זוג שהלכו לעולמם להצהרה כי בית המגורים שהיה רשום רק על שמו של האב, היה שייך לשני ההורים בחלקים שווים. מאחר והבית נרכש בשנות ה-50, האב נפטר לפני 1/4/81 ואילו האם נפטרה אחרי מועד זה, הכרה בזכויותיה של האם מכח הלכת השיתוף הייתה גורמת לכך שמחצית מהשבח הייתה זכאית לשיעור מס היסטורי.

בית המשפט דחה את תביעת היורשים בהתבססו על הלכת יהלום (ע"א 5774/91), בה נקבע שהיורשים מנועים מלהעלות טענה שיתוף בנכסים מקום בו בן הזוג עצמו הלך לעולמו בלא שעמד על זכויותיו למרות שהייתה לו הזדמנות סבירה לעשות כן. במקרה שנדון ביהלום נפסק כי מאחר ובנות הזוג לא העלו את טענת השיתוף בעת הוצאת צו הירושה אחר פטירת בעליהן, ואף לא בשנים שחלפו עד פטירתן הן, יש לראותן כמי שוויתרו על זכותן ויורשיהן יהיו מנועים מהעלאת הטענה כיום.

בה"פ 1327/96 צבי סירוטה פסק בית המשפט כי מאחר ועוד לא הוצא צו ירושה לבן הזוג שעל שמו רשום הרכוש, לא ניתן לומר כי הייתה לבן הזוג הנותר "הזדמנות סבירה" להעלות את טענת השיתוף. על כן בית המשפט הסכים להצהיר כי הנכס הינו בבעלות שני בני הזוג.

כאילו ויתרה על זכותה

כאמור, במקרה של דינה כהן דחה ביהמ"ש העליון את הערעור, למרות שמדובר היה בבית המגורים של בני הזוג, שהינו נכס משותף מהמעלה הראשונה. בית המשפט פסק כי היו למנוחה מספר הזדמנויות להעלאת הטענה: הן בשלב הוצאת צו הירושה, הן בשלב רישום הזכויות בטאבו על יסוד צו הירושה, והן בשלב חתימת תצהיר בו ויתרה על חלק מזכויותיה לטובת בנה. משלא העלתה המנוחה את טענת השיתוף באף אחת מהזדמנויות אלה - רואים אותה כאילו ויתרה על זכותה.

נדגיש, כי בתי המשפט מקלים עם בני זוג כשהם עצמם מעלים את טענת השיתוף: בע"א 177/87 לידיה וינפלד פסק בית המשפט שבן הזוג רשאי להעלות טענה זו אפילו שנים רבות לאחר הולדתה, ואפילו אם טענה זו לא הועלתה בשלב צו הירושה והיא מועלית לראשונה בעת מכירת הנכס. הרציונל היה שכל עוד מצוי בן הזוג בתחום היחסים המשפחתיים אין לו סיבה לעמוד על זכויותיו, ועל כן אין לשלול את זכותו להעלאת הטענה בשלב מאוחר יותר, בו מתעורר הצורך, בנימוק שהוא "ויתר על זכותו".

הכותבים הם ממשרד זיו שרון ושות' עורכי דין ואלתר עורכי דין.