"אני לא יכול לסבול מי שלא עומד בסטנדרטים של אמינות וערכיות"

כשהאלוף (במיל') אהרון זאבי פרקש בעט מהצבא את בועז הרפז, החשוד בזיוף "מסמך גלנט", הוא לא דמיין שהלחצים שהופעלו עליו יהפכו לתיבת הפנדורה של חבריו למטכ"ל. בראיון ל-G הוא אומר שלא היה לו שום דבר אישי נגד הרפז, ומקורביו מוסיפים שהתנהלות הקצונה הבכירה הייתה "תמוהה" וכי הוא היה "מוטרד וכואב". בינתיים הוא מטפח סטרט אפ ולא פוסל "תפקיד ממלכתי מרכזי בעתיד" > ליאת רון

הרבה פעמים נדמה שבשיח הישראלי הציבורי אין תענוג גדול מלהגיד "אמרתי לכם" ובאותה נשימה לשחרר אמוציות צדקניות שיזכירו לכל העולם ואשתו מי צדק ומי ידע. נדיר למצוא מישהו שמחליט להיות מנומס, מאופק או סתם ממלכתי. והנה ביום חמישי שעבר, יחד עם הכותרות בעיתונים ביחס לגילויים האחרונים בפרשה שזכתה לכינוי "מסמך גלנט", אך שם הולם יותר עבורה יהיה פרשת "בועז הרפז", אני יושבת מול האלוף במיל' והיזם בהווה אהרון זאבי פרקש, 63, ואין אמוציות, אין כעסים ואין צעקות. כלום. סגפני, אסוף וממושמע יושב פרקש על כיסא המנהלים הפשוט שלו, במשרד שנראה כמו לשכה צבאית צנועה ולא כמו כן השיגור של חברת הייטק מתקדמת ברמת החייל. על הקיר מולו מפות היסטוריות ממוסגרות של ארץ ישראל ובספרייה שלצדו ספרים של ישעיהו ליבוביץ, הרמב"ם, אדם ברוך, וגם ספרי ניהול, אסטרטגיה וצבא. היינו אמורים לדבר על הסטרט-אפ שלו, FST21, המשווק מערכת אבטחה מתוחכמת לבנייני מגורים, אבל ההתפתחויות חייבו התייחסות לעניינים הבוערים שעל סדר היום.

אהרון זאבי פרקש / צלם: איל יצהר
 אהרון זאבי פרקש / צלם: איל יצהר

"אני פועל לפי בינת הלב", הוא אומר, והמבטא שנותר גם אחרי כל-כך הרבה זמן בארץ מדגיש את הזרות של הילד שעלה מרומניה כנער בן 14. "אני מאמין באינטואיציה. יש לה הרבה כוח".

האינטואיציה הזו היא שהביאה אותו, למרות לחצים אדירים שלדברי מקורביו הופעלו עליו, לשחרר את הרפז מהצבא שחרור מוקדם. מדובר בסיפור נפתל שצמרת הצבא הייתה מעורבת בו ושגם אחרי הפרסומים האחרונים, רב הנסתר בו על הגלוי. "לא היה לי שום דבר נגד הרפז ואפילו עמדתי לקדם אותו לדרגת אל"מ. הוא עבר מסלול שהיה אמור להכשיר אותו לתפקיד בכיר, ואז קרה מה שקרה. אני לא יכול לסבול מי שלא עומד בסטנדרטים של אמינות וערכיות", הוא אומר בהתייחסות ראשונה לנושא. "מסמך גלנט וכל מה שהיה קשור למינוי הרמטכ"ל פגע בצבא, אבל הפגיעה היא נקודתית. אם יואב גלנט יכלכל את צעדיו בתבונה וילמד את מה שהוא לא בקי בו, הוא יהיה רמטכ"ל מצוין. עוד לא היה רמטכ"ל שלא היה זקוק ללמידה כשנכנס לתפקיד".

במשך השנים ניסה הרפז להשחיר את פרקש בעיני שני רמטכ"לים - משה (בוגי) יעלון ודן חלוץ. במכתב לראשון היו לו השגות על תפקודו של פרקש, במכתב לשני טען שפרקש רודף אותו. בנוסף, כשהחליט פרקש על ההדחה הוא נדרש להתמודד עם לחצים כבדים. האם הסיטואציה הנוכחית היא הזדמנות להתחשבנות היסטורית? לא אצל פרקש. אין לו עניין לפתוח חזיתות מיותרות ואין לו כוונה להיכנע למנטליות הישראלית שמשחררת את הלשון בלי חשבון. גם אחרי כמה שנים כבעלים וכמנכ"ל של חברת סטרט-אפ, כאיש עסקים שרוצה למכור את המוצר שלו, כותרות - גם כשהן חיוביות - לא נוחות לו. פעם אחרי פעם בראיון הוא הציץ בשעון, כאילו רק חיכה שהזמן שהוקצב לראיון ייגמר והוא יוכל לפנות לעניין אחר.

"ברור שהוא היה מוטרד"

לפני כשבועיים הודלף לאמצעי התקשורת דו"ח מיוחד שחיבר נציב קבילות החיילים לשעבר, תא"ל אבנר ברזני ז"ל, בשנת 2006. הדו"ח פירט את הנסיבות שהביאו להשבתו של הרפז לתקופת קצרצרה לצבא קבע. המסמך, שמאחורי הדלפתו עמד אינטרס ברור לעורר מחדש את הפרשה שהעניין בה החל לדעוך, הגיע לרוב כלי התקשורת בו בזמן, וגרר אחריו שורה של תחקירים וחשיפות ביחס להתנהלותו של הרפז, וחמור מזאת, ביחס להתנהלותו של צה"ל.

רקע קצר: הרפז שירת כקצין בכיר באחת היחידות הסודיות של צה"ל, יחידה שהייתה כפופה לפרקש כשכיהן כראש אמ"ן. בשנת 2003, לפני שיצא לחופשה ללא תשלום, כתב הרפז בעילום שם מכתב לרמטכ"ל דאז, משה (בוגי) יעלון, ובו מתח ביקורת על התנהלות היחידה ועל התנהלותו של פרקש. המפקד האחראי פרקש לא קיבל עותק מהמכתב הזה. וזאת ועוד: בדצמבר 2003 התברר שהמסמך, שהכיל פרטים מסווגים ורגישים, דלף והגיע לידי אנשים שלא היו מורשים להיחשף אליו.

חיל המודיעין פתח בחקירה שבמהלכה התברר שהרפז היה זה שעמד מאחוריו. שיתוף הפעולה של הרפז בחקירה היה חלקי ביותר, "תוך ביצוע פעולות מכוונות - מחיקה, שינוי וזיוף - לטשטוש המסמכים במחשבו", כפי שנכתב בדו"ח של ועדת הבדיקה. המלצת הבודק הייתה להקפיא את העסקתו של הרפז. למרות זאת פנה קצין מודיעין ראשי דאז, תא"ל משה שחורי, אל הפרקליט הצבאי הראשי וביקש שלא לפתוח נגד הרפז בחקירה. הפצ"ר הסכים, כפוף לשיתוף פעולה של הרפז בבדיקה שתתקיים. למרות זאת סירב האחרון לעבור בדיקת פוליגרף.

פרקש העביר את ההחלטה בעניין לשחורי, וזה המליץ שהרפז יועמד לדין משמעתי בלבד ויעבור מהיחידה שבה שירת. בינואר 2004 נפגש הרפז עם פרקש, הסביר את הרקע לכתיבת המכתב, ואמר שהוא מודע לטעות שעשה. פרקש לא היה מוכן לשמוע. הוא אמר להרפז שמעל באמון שניתן בו וכי הוא מעביר אותו מהיחידה.

הרפז יצא לשנת לימודים על חשבון הצבא. במהלך השנה הזאת התברר שהחזיק בביתו מחשב עם חומר מסווג ביותר. זה היה הקש ששבר את גב הגמל: פרקש מינה שני בודקים שונים, ואחרי שהגישו את מסקנותיהם החליט לשלוח את הרפז הביתה בנוהל "גיל הביניים" (במילים אחרות, עם הטבות פנסיה ופרישה חלקיות) והסכים שפרשת המחשב תיסגר ללא עונש. רעייתו של הרפז פנתה אליו במכתב נרגש ובו קבלה על היחס שמקבל בעלה. ראש אמ"ן ענה לה בנימוס שהטיפול בפרשה נעשה לקולא למרות מעשיו החמורים של בעלה.

מקרה מובהק של קצין שסרח? לקצינים בכירים בצבא היו כנראה מחשבות אחרות. בינואר 2006, לאחר שחרורו של פרקש מהצבא, פנה הרפז לרמטכ"ל דאז וביקש לערוך בירור מקיף בעניינו. הוא נימק את הדברים בטענה שנרדף אישית על-ידי פרקש, שהביא אותו לפרוש ללא מלוא זכויותיו. למרות הבדיקות הקודמות שנערכו, חלוץ נענה. נציב קבילות החיילים, ברזני, מונה לעמוד בראש ועדת הבדיקה ופגש, בין היתר, את האלופים דאז גבי אשכנזי, עמוס מלכא ופרקש. בדו"ח של ברזני נמתחה ביקורת על האופן שבו שוחרר הרפז ונאמר בו ש"לא מן הנמנע כי הטיפול הפיקודי בעניינו של הרפז הושפע במישרין או בעקיפין ממורת רוחו של האלוף פרקש, על רקע כתיבת המסמך הביקורתי אודות היחידה המסווגת ושליחתו על-ידי הקצין לרמטכ"ל". בסופו של דבר הוחלט, כאמור, לבטל את שחרורו בנוהל גיל הביניים ולאפשר לו לפרוש לגמלאות בתנאים טובים יותר.

מקורבים לפרקש מספרים ל-G על מערכת לחצים אדירה שהופעלה עליו, לדבריהם לא מצדו של אשכנזי, אלא מצדם של גורמים אחרים במערכת. "הוא לא רוצה לפתוח חזית עם אשכנזי, כי אין סיבה", אומר אחד מהם. "כשפרקש גילה שהרפז החזיק בביתו את המחשב עם החומר המסווג, הוא מינה את שחורי כקצין בודק. שחורי מיד אמר שהוא חבר של הרפז ועדיין הגיש מסקנות חריפות. כדי להיות בטוח שהוא מגיע למסקנות הנכונות, שהרי מדובר בדיני נפשות, ביקש פרקש שחקירה נוספת תעשה מחוץ לחיל ופנה לאבי דיכטר, שמינה את עופר דקל לעמוד בראש ועדת בדיקה נוספת, שהמסקנות שלה היו לא פחות חמורות. אחרי שלמד את הממצאים לעומק, הוא קרא לשחורי וביקש להגיע עם הרפז להסכם, כי בסך-הכול הבחור תרם למדינה. על דעתו הוסכם שהרפז יפרוש בלי להזכיר את מחדל המחשב. הוא אמר שזה אנושי להתחשב בו, שהרי הוא נמצא בצבא מגיל 18, ובגיל 38 קשה להתחיל מאפס".

וזה למרות שלא היה מוכן לעבור פוליגרף.

"ברור שהוא לא הסכים. הייתה לו סיבה טובה".

לפי המקורבים, אחרי שהשתחרר מצה"ל נקרא פרקש לשיחה עם ברזני, ומבחינתו הפרשה הסתיימה. עד פרסום מסמך גלנט לא היה לו מושג שהרפז פנה לדן חלוץ והתלונן על רדיפה מצדו. "הוא חשב שבועז הרפז הוא לא הנושא שאמ"ן צריך להתעסק איתו".

והנה מתברר שכן.

"הפעם השנייה ששמו של הרפז עלה היתה כשפורסם מסמך גלנט. פנה אל פרקש שותף לשעבר של הרפז וביקש להיפגש איתו לכוס קפה. הוא אמר שהוא מבקש להתנצל בפניו על מכתב שהוא (השותף, שגם הוא קצין בדימוס; ל' ר') שלח לרמטכ"ל, ובו כתב נגד פרקש דברים חסרי ביסוס. התברר שאותו שותף נעקץ על-ידי הרפז".

"כשפרקש מאמין במשהו", אומר מקורב אחר, "הוא הולך עם האמת שלו עד הסוף. הוא הרי תכנן לקדם את הרפז והעביר אותו את המסלול בדרך לקבלת דרגת אל"מ. איפה יש פה רדיפה? היה לו חשוב לטפל בו לפנים משורת הדין, למרות עוד פרשה ועוד פרשה שצצו. הדבר הכי חמור מבחינתו היה המחשב שהחזיק בבית, ושכול אחד היה יכול לחדור אליו דרך האינטרנט. ברגע שהוא עלה על זה, הוא הוציא מיד נהלים חדשים בחיל. מה שמפליא בכול העניין, שעל דברים פחות חמורים קצינים בכירים הודחו מהצבא. את השאלות על השבתו לצבא לא צריך להפנות אליו, אלא לאנשים אחרים במערכת".

הוא לא התפוצץ מכעס כשהפכו החלטה שהוא קיבל אחרי שתי ועדות בדיקה?

"בטח שהוא היה מוטרד. זה כואב לו. הוא לא היה מוכן שדברים כאלה יקרו ביחידות תחת פיקודו, אבל מה הוא יכול לעשות אחרי שפרש? אבא שלו אמר לו תמיד, ככול שאתה עולה בסולם, יותר אנשים רואים לך את החלק האחורי. הוא גדל בתרבות אחרת, וההתמודדות שלו עם הפרשה הזאת שונה מזו של ישראלי טיפוסי".

בן לניצולי שואה

אהרון זאבי פרקש נולד ב-1948 בטרנסילבניה שברומניה, להורים ניצולי שואה. אמו עברה בלא פחות מ-11 מחנות, אביו היה במחנה עבודה בהונגריה. שניהם באו ממשפחות דתיות, הכירו עוד לפני המלחמה וחיפשו זה אחר זה כשנגמרה. "אחרי המלחמה רוב הזמן אמא הייתה חולה", מספר פרקש. "היא השתחררה במשקל 32 קילו והחליטה שאם נשארה בחיים, היא תקים משפחה. אני זוכר אותה שוכבת במיטה וקוראת ספרים, אוטודידקטית, שלימדה אותי את אהבת הספר. לאבא היה מחסן לאחסון נפט שהולאם על-ידי המדינה".

במשך 11 שנים הגישה המשפחה בקשות חוזרות ונשנות לעלייה. הריטואל של לפני השינה, משחזר פרקש, היה לילה טוב, נשיקה ושנקבל את הוויזה.

בסוף 1961, מעט לפני שמלאו לו 14, קיבלה המשפחה את האישור המיוחל ונחתה בצפת. "לפני שעלינו בא אלינו הביתה המחנך שלי כדי לקחת אוסף של 700 ספרים שאגרנו, כולל כאלה שאסור היה בזמנו להחזיק ברומניה. הוא ראה את ההתרגשות שלי לקראת המסע לישראל ואמר, 'מה אתה שמח כל-כך? פה אתה רומני ז'ידאן, שם תהיה סתם רומני. תהיה זר. תכתוב לי אם זה יהיה אחרת'. עד היום לא כתבתי לו.

"הקליטה שלי היתה קשה. ההורים החליטו לשלוח אותי ללמוד בבן יקיר, היום פנימיית כפר הרוא"ה, כדי שאקבל חינוך דתי וכללי. היום אני יו"ר הכפר ואני אומר לילדים העולים שגם עכשיו, ולמרות כל המאמצים, אנחנו לא יודעים איך לקלוט אותם ושלא יצפו לקבל מאף אחד דבר. שהם צריכים לעצב את חייהם במו ידיהם".

ופרקש הצעיר בהחלט התחיל בעיצוב חייו כאשר זמן קצר לאחר שהגיע לפנימייה ארגן שביתה. זה קרה אחרי שהוא וחבריו העולים הוגלו לשולחן מבודד בחדר האוכל. הם החליטו לא להגיע לחדר האוכל, ומארגן המרד נקרא בדחיפות לחדרו של הרב. "דיברתי איתו ביידיש. הוא שאל אותי, 'ארלה, למה יידיש?'. עניתי שאם הוא רוצה שאדע לדבר עברית, הוא צריך לתת לי לשבת עם כולם. למחרת זה כבר קרה".

הוא הסיר את הכיפה גיל 20, ומאז הוא חובש "כיפה שקופה". "אני עסוק בשאלות שלי עם עצמי, עדיין מחפש. להורים לא היה קל לראות אותי בלי כיפה, אבל אמא חשבה שלכל אחד יש את הדרך שלו ושחובתם, כהורים, לתת לאחותי ולי את הפלטפורמה שממנה נצא לדרך".

כשהתגייס נשלח פרקש לקורס טיס, הודח אחרי שנה, הופנה לשירות במודיעין אוויר והוצב בסיני. בשלב מסוים שקל להתנדב לצנחנים ולהגשים חלום ישן, ושוכנע שכדאי לו להישאר דווקא באמ"ן. במהלך שירותו עבר את מלחמת ההתשה, מלחמת יום כיפור ומלחמת שלום הגליל, נטל חלק במבצע יונתן ובמבצעים חשאיים אחרים. בשלב מסוים הגיע ליחידה 8200 והתקדם בסולם הפיקוד עד שמונה למפקדה. לאחר מכן שירת כעוזר ראש אגף התכנון, אחר-כך כסגנו, וב-1998 קיבל דרגת אלוף ומונה לראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה. בשנים 2001-2006 היה ראש אמ"ן. "הסוד הוא לדעת לשאול שאלות נכונות ואף פעם לא לחשוב שאתה יודע הכול, ולהיזהר. ללמוד את קווי האופי של היריב ולהבין שכאן זה לא שווייץ. כול הזמן הטרידה אותי השאלה, איפה אני יכול להיכשל. כך, למשל, הרבה לפני יוני 2006, ב-2002 וב-2003, התגבשה הערכה ביחס לחיזבאללה ולאיראן. את רואה", הוא מצביע לעבר חנוכייה מוזהבת בצורת נבל דוד, "קיבלתי אותה מאריאל שרון כשנפרדתי ממנו בין האירוע המוחי הראשון לשני שעבר. הוא אמר שהצלחתי להוציא אותו מהשגרה הטורדנית והמעייפת של העיסוק בפלסטינים והראיתי שיש דברים לא פחות חשובים לעסוק בהם. אם אמ"ן יבין שתפקידו לתאר מציאות אפשרית ומוחשית, הסיכוי שניכשל קטן. בתקופה שלי לא היו כישלונות אסטרטגיים, עניין של מזל ועבודה קשה".

אחת הביקורות שנמתחו עליך כראש אמ"ן הייתה שפרסת את האינפורמציה בצורה רחבה מדי ולא היית החלטי מול המנהיגים ביחס לקו שיש לנקוט.

"אהבתי לתת תמונה רחבה, אבל המסקנות שלי היו חד-משמעיות תמיד. מופז ושרון העריכו את היכולת שלי להגיד מה בדיוק אני חושב. דובי וייסגלס הזכיר לי לא מזמן סיטואציה של פגישה עם ראש הממשלה, אחרי שחזר מזירת הפיגוע בקו 19, ממראות השקים השחורים עם הגופות שהיו פזורים על הרצפה. אני דיברתי על היחסים עם הפלסטינים. שרון אמר לי, 'תפסיק לחשוב על הערבים, תחשוב קצת על היהודים'. עניתי לו שאני מדבר על הערבים בגלל שאני חושב על היהודים".

במהלך השירות ובעיקר אחרי שיצא ב-1996 ללימודי מינהל עסקים בתוכנית למנהלים בכירים בהרווארד, השתעשע פרקש במחשבה על יציאה לאזרחות, אך למרות זאת נשאר בצבא ויישם את מה שלמד בצה"ל. "לא מיהרתי להשתחרר, כי אדם צריך למצות את עצמו במקום שבו הוא הכי טוב. הוא צריך לשאוף להגיע הכי גבוה שהוא יכול".

להיות סגן רמטכ"ל?

"מי שעושה את התפקיד הזה רוצה להיות רמטכ"ל. אני לא רציתי. אחרי שסיימתי את תפקידי כראש אמ"ן, התלבטתי אם ללכת למגזר הציבורי. הוצע לי להיות מנכ"ל משרד הביטחון, להצטרף לאחת המפלגות הגדולות ועוד. החלטתי לקחת פסק זמן ולהתמקד באתגרים בעולם העסקי, ולא כמנכ"ל של חברה גדולה".

סטרט-אפיסט בן 59

עם שחרורו מצה"ל, בינואר 2006, הזמין אותו בועז דנטה, אחד משני השותפים הבכירים בקרן ההון סיכון אוורגרין, לשבת בחברה וללמוד מה זה דיו דליג'נס, על טכנולוגיות חדשות, לאן זורמים כספי ההון סיכון ובכלל להבין את עולם הסטרט-אפ. פרקש, כמו תלמיד שקדן, התייצב במשרד הקרן ועשה את המעבר בין הצבא לאזרחות, בין הבנת הטכנולוגיה והשימושים שיכולים להיעשות בה להבנת השוק. "כמעט בן 59, גיל מופלג במושגי הייטק, החליט פרקש להיות סטרט-אפיסט. "הבנתי שיש כמה דברים שיעסיקו את העולם במאה ה-21", הוא אומר. "קודם כול, מגה עיור. ב-2007, בפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית, 50% מהאנשים גרו בערים, וב-2045, 80% יגורו בהן. לתופעה תהיה השפעה על בעיות תחבורה, מים, אנרגיה, תעסוקה ופשע. הערים האלה יתאפיינו בשכונות מעורבות שיגרמו לאזרחים לאבד את תחושת הביטחון שלהם. כשחיברתי את הדברים הבנתי שיש מכנה משותף למניעת פשע ומניעת טרור בשדות תעופה, משרדי ממשלה, בתי מלון ומגדלי מגורים. בימים הטובים שלנו עם הפלסטינים עברו במעברי הגבול 38 אלף איש ביום, וביניהם היינו צריכים לאתר את הטרוריסט הבודד. ניסיתי להבין אם יש טכנולוגיה שיכולה לעשות מהפך במקומות הומי אדם, והגעתי למס קנה שיש אפשרות לבנות מערכת מניעתית מוחלטת.

"המערכת שבנינו יודעת ללמוד את מי שעומד מולה באמצעות צירוף של כול הפרמטרים - זיהוי פנים, קול, דיבור, דפוסי התנהגות. נגיד שיש לובי במגדל שבו את גרה. כמה מהאנשים ייכנסו בדרך כלל מצד שמאל, לאחרים יש זמן קבוע שהם יוצאים לעבודה וחוזרים ממנה, וכו' וכו'. המערכת תחפש את הדפוסים הקבועים, תעבד אותם ותאתר התנהגות חשודה.

"באתי עם הרעיון לאיתן ורטהיימר, שהכרתי כשעשה מילואים באג"ת, הוא התלהב והשקיע. התחלתי לגייס מהנדסים מהאלפיון העליון באמ"ן בכל מה שקשור לעיבוד תמונה וקול וניסיתי למצוא שיטה שלא תצריך מתן טביעות אצבע או טביעות עין. שיחקנו במתח בין הנוחות לבטחון. הנחנו הנחת עבודה בסיסית, שמי שרוצה להשתמש בטכנולוגיה ומשתף איתה פעולה, הוא לא חשוד. מי שינסה להסתיר דברים, יתנהג בצורה חשודה".

המערכת מורכבת מכמה מצלמות הממוקמות בשטחים הציבוריים של הבניין ומכסות את הכניסות והיציאות שלו. פרוצדורת האתחול קצרה. הדייר מביט למצלמה למשך כמה דקות ונותן דגימת קול. מרגע זה, המערכת לומדת אותו לבד. בכול פעם מתווסף נתון נוסף, גובה, צורת הליכה, תנועות אופייניות, עד שהיא יודעת לזהות אותו בוודאות. את האתחול הזה יכולים לעבור אנשים שמגיעים אל הדייר באופן קבוע, בני משפחה, עוזרת, גנן, ובכך היא מתפקדת בעצם כמו דורמן דיגיטלי. בין היתרונות גם האפשרות ליצירת הגבלות. למשל, למנוע מהילד בן ה-18 לצאת עם המכונית מהחניה בין חצות לחמש לפנות בוקר. כול מה שצריך הוא להורות למערכת לנעול את שער החניה בשעות האלה, ולא יעזרו תחינות ושכנועים - השער לא ייפתח. אם מגיעים אורחים לא מוכרים, הם נשאלים לשמם ולמטרת הביקור, דבריהם מוקלטים ומועברים לטלפון הסלולרי של הדייר. אם האורח לא רצוי, הוא יעבור לטיפול של מוקד מאויש, שיסביר לו שהדייר איננו בבית ויתעניין אם הוא רוצה להשאיר הודעה. אם בכול זאת מתגלה דמות חשודה שהצליחה לחדור למעלית הבניין למשל, המעלית תיעצר והדיירים יקבלו התראה.

הדורמן האנושי נחשב לסמל סטטוס. העשירים יצטרכו לוותר עליו?

"לא. הוא אמור לשפר את היכולות שלו ולהעלות את רמת הביטחון. בשיקגו, למשל, רק ב-1% מהמגדלים יש דורמן, ובניו יורק ב-3%. הם עובדים בשלוש-ארבע משמרות ועולים לדיירים כ-250 אלף דולר בשנה. לא הרבה אמריקאים יכולים להרשות את זה לעצמם".

לקוחות פוטנציאליים אחרים הן חברות גדולות. "אנחנו מציעים את המוצר שלנו לחברות שמחזיקות מערכות אבטחה. נותנים להן אפשרות להציע שירות נוסף ללקוחות שלהן ומכשירים את הטכנאים שלהן לטיפול במערכת. במקרה הצורך הם מקבלים מאיתנו תמיכה טכנית ושירותי תוכנה. מכרנו לדאטה ווטש בוושינגטון, קנט סקיוריטי בפלורידה, ללאטהבשיקגו, ESCC, ניו יורק, רד הוק וחברה באלבמה. סך הכל המערכת פועלת מספטמבר 2009, ובינתיים יש לה הצלחה של 99.7%".

כמה יעלה השוער הווירטואלי?

"בערך 10% ממה שמשלמים לשוער רגיל".

כיום, שנה לאחר ההשקה, פועלות 12 מערכות כאלה בשיקגו, במיאמי, בוושינגטון, בניו יורק ובמגדל יו בישראל. תהליך האתחול נעשה, בינתיים, על-ידי העובדים של פרקש, עד שיוכשרו מפעילים מקומיים. כרגע החברה בעיצומו של גיוס שני ומוצלח. "אני רוצה להוביל בעולם בטכנולוגיה של כניסה אינטליגנטית לבתים, שבהמשך תחרוג לתחומים רבים מעבר למגדלים ותעשייה".

וחזרה לחיים הציבוריים באה בחשבון?

"אדם שתרם 40 שנים למדינה לא יכול להגיד לא אם יקראו לו לתפקיד משמעותי".