בלי ביצים

לפי התגובות בסופרמרקט ביום רביעי שעבר, ייתכן מאוד ש"כלבוטק" לא תצטער על פרישתי מהצפייה בעקבות התחקיר המביך מהשבוע שעבר. נשים מודאגות עמדו חמורות סבר מול מדף המרגרינות כאילו מכרו שם סטריכנין, ומאחר שרכשתי מוצרים בסכום פנטסטי, קיבלתי מהנהלת הסופרמרקט שי נאה בדמות "מרגרינה בטעם חמאה" מבית המותג הפרטי של הרשת, תרגיל ידוע כשרוצים לנקות מהמדפים משהו שממילא לא יימכר בקרוב.

אז אולי היא פופולרית "ברחוב", אבל אני, אחרי תחקיר שהתבסס בעיקר על מה שכתוב במדבקת המרכיבים בגב האריזה, איבדתי את האמון ב"כלבוטק". איפה המצלמה הנסתרת? איפה החשיפות הנועזות? ואיך זה שמשודר בה תחקיר שיש מרוויחה אחת עיקרית ממנו, יצרנית מזון גדולה מאוד?

אני לא אומר חלילה שמישהו בתוכנית כיוון כדי לסייע לה, אלא רק שכאשר תחקיר מעלה לא רק אשמים מידיים, אלא גם מרוויחים גדולים, אני מתחיל להיות מוטרד.

אז הערב (ג') הם הולכים לנו ישר על הביצים, ומבטיחים לחתוך גם בבשר החי במסגרת "תחקיר המזון הגדול". יכול להיות שדווקא הערב הם יפגיזו עם תחקיר-תחקיר, אבל אם לשפוט על-פי רמת המשדר השבוע שעבר, לא הייתי בונה על זה.

האקדח לא מת מצחוק

"כרוניקה של אקדח", ג' 22:00, "הוט גולד"

לא, זה לא הספד ללזלי נילסן, הקומיקאי הוותיק מסדרת "האקדח מת מצחוק" שהלך לעולמו השבוע, אלא סרט אלים ואכזרי שמתעד את קורותיו של סוכן סמוי שמקבל משימה פשוטה לכאורה מהבוסים שהוא מנסה להפליל: להיפטר מאקדח שבאמצעותו בוצע רצח.

מכאן מתרחש מסע אלים ומסויט שלוקח את הצופים למחוזות הרעים ביותר (כולל אנשים שחוטפים ילדים לתעשייה של סרטי "סנאף", מחריד).

אבל, וכאן יש אבל גדול: מי ששורד את כל הרשע הזה, מקבל מותחן מצוין בסגנון קוונטין טרנטינו, עם כמה דמויות יוצאות דופן וכמה סצנות עוצרות נשימה.

אורלנדו מג'יק

"אורלנדו יומן מסע", ג' 22:30, ערוץ 1

יהיה מי שיאמר שמדובר במשחק מכור מראש: ילדים, סרטן, דיסני-וורלד והדמעות זולגות מעצמן. ייתכן מאוד, ובכל זאת, הסרט של רועי כץ שמפגיש את הצופים עם ילדים קטנים שמפתחים תעצומות נפש שאין להרבה אנשים מבוגרים, במלחמתם במחלה ההיא, מצליח לרגש אף יותר ממה שחשבתי בהתחלה.

גיבור בין גיבורי המסע הוא ג'ף בן ה-13, נער חולה בסרטן שנראה בתחילת הדרך כמעט אבוד, אבל מצליח להחזיר לעצמו במהלכו את תאוות החיים.

גם המתעד עובר תהליך של ריפוי מסוים במהלך הצילומים, כשהוא מתמודד שוב עם מותה של סבתו, מסרטן כמובן, שאירע כשהיה בן 9.

אז אולי הציניקן יאמר שממרכיבים עלילתיים כאלה ייצא תמיד תבשיל מרגש, אבל אני מודה שכל חומות הציניות שפיתחתי עם השנים קורסות מול נער חולה, שלרגע אחד, בין מיקי מאוס למתקן השעשועים, חוזר להיות ילד ככל הילדים.