עו"ד דליה טל: "אין יותר אהבה למקצוע המשפטים, רק לכסף הגדול"

דליה טל, עורכת הדין המובילה בארץ בתחום הבנקאות והפיננסים, לא מבינה "מאיפה צצה האגדה שאני כל-יכולה בבנק לאומי" ■ על זהבית כהן: "היא ממוקדת מטרה, כמוני"

10 שנים עברו מאז אותה שיחה, אבל עו"ד דליה טל זוכרת אותה כאילו היתה אתמול, במיוחד את המשפט המכונן שנזרק לאוויר. היא ישבה אז במשרדה עם איש העסקים ג'ף קייל, שאותו ייצגה כשרצה לרכוש את השליטה בבנק הפועלים. זה היה מיד לאחר שהפסיד במשחק לתד אריסון ולמשפחת דנקנר, שרכשו את השליטה בבנק תמורת 1.4 מליארדר דולר. "את יודעת, דליה", אמר לה קייל, "לעולם לא תהיי עשירה ממש. את יותר מדי שמרנית".

- הוא צדק?

"כנראה. עורכי דין הם טיפוסים שמרנים וגם אני שמרנית מטבעי. היום רוב עורכי הדין חושבים שיעשו סטאז', יפתחו משרד ויתעשרו מיד. אין יותר אהבה למקצוע שנקרא משפטים, יש אהבה לכסף, והזילות של המקצוע היא תוצאה של זה. כסף גדול עושים רק מעסקים, ויש עורכי דין חכמים שהבינו את זה ובאמת התעשרו. מן הסתם אני לא כזאת, אחרת גם אני הייתי פונה לעסקים ואולי הייתי עשירה. כסף הוא לא המניע העיקרי שלי בחיים. כסף חשוב לי, אני חיה טוב ויש לי כל מה שאני צריכה, ואני גם אוהבת לבזבז, אבל אני לא מיליונרית, וכנראה שכבר לא אהיה".

דליה טל / צלם: רמי זרנגר
 דליה טל / צלם: רמי זרנגר

- לא מזמן פורסם שרכשת דירת יוקרה במתחם אסותא במיליוני שקלים.

"הפרסום והחדירה לחיי הפרטיים הרגיזו והכאיבו לי, במיוחד כשהפרטים אינם נכונים. קניתי דירה, שפרטיה שונים ממה שנכתב, וכל הידיעה היא רק תוצאה של איזה אינטרס שהיה ככל הנראה למי שנתן את הכתבה. לא פנו אליי לתגובה, והעדפתי להבליג. אני עורכת דין כבר 36 שנה, עובדת קשה כדי להגיע למטרות שסימנתי, אבל חיה משכר טרחה, ומשכר טרחה לא מתעשרים".

טל אולי אינה נכללת ברשימת האנשים שצברו עושר אגדי, אבל היא התברגה במקום חשוב בפנתיאון הנשים ששברו שיאים במשק הישראלי. בשנה החולפת, היא הובילה את הסדר החוב של לב לבייב, ההסדר המורכב ביותר שידעה המדינה מעודה, שבו לקחה חלק כיועצת המשפטית של כל הבנקים, למעט הפועלים.

את 2010 היא סוגרת עם טעם מר, שנשאר בפיה אחרי המרוץ של גליה מאור, חברתה הקרובה, לראשות הדירקטוריון של בנק לאומי. טל, שהיתה אחת הנפגעות בפרשה זו, מסרבת לומר ולו מילה אחת על האירועים שהיו כרוכים בתקופה זו. מקורביה מספרים כי במיוחד נפגעה מהרשעות ומהדרך שבה קשרו את שמה לפרשה, ולהחלטתה של מאור לפרוש מהמרוץ.

המטבחון של גליה ואיתן

אנחנו יושבות במשרדה. כהרגלה, היא לבושה בקפידה, הנעליים תואמות לגמרי בצבען לחולצה, והמשקפיים נותנים טוויסט אופנתי. מעל לראשינו תלוי ציור שצייר קנטור, שותפה, בצד קערת תפוחי עץ ירוקים ("אם כבר לנשנש, עדיף תפוח ולא עוגה"). היא מוזגת מים, ומסרבת להסגיר את רגשותיה בכל הקשור לבנק לאומי.

- למה קשה לך כל-כך להיות מזוהה עם בנק לאומי?

"אני רק נותנת שירותים. שמו עליי חותמת של כל-יכולה בבנק לאומי, וזה לא כך, ההשפעה שלי הרבה יותר מינורית משנדמה. אנשים אמרו לי שמכלי התקשורת עולה, כי יש מטבח קטן שיושבים בו גליה מאור, דליה טל ואיתן רף, ושם הכול נחתך. זה לא נכון. יש דברים שבהם אני מעורבת בבנק לאומי, אבל אני רק יועצת משפטית שלהם ויועצת של בנקים נוספים, ולא אני זו שקובעת שם, ומעולם לא רציתי להיות בפוזיציה הזו.

"אני חלק ממשרד מסחרי, שעושה עסקאות ענק לכל מיני גופים שהם לא בנקים, כמו הייצוג בעבר של צדיק בינו מפז, יענק'לה שחר מהפניקס, פיליפ מוריס המיוצג על-ידי משרדנו, ובכלל, אני מלווה עסקאות בהיקף של מיליארדי שקלים בשנה.

"אנחנו מס' 1 בארץ בעסקאות רכישה, מיזוג ופיצול של חברות, במניות, ובמימון, כמו עסקת המימון של אייפקס ופסגות, של אילן בן-דב ופרטנר, של בזק על-ידי אייפקס וסבן. אנחנו גם מובילים בארץ בתחום רכישת בנקים בחו"ל. עכשיו אני עסוקה בעסקת רכישת מניות מבטח שמיר (בנק ישראל התיר לבנק לאומי לרכוש את מניות תנובה שמוחזקות על-ידי מבטח שמיר, והבנק מגייס עכשיו משקיעים למימון חצי העסקה, י"ו).

"עו"ד רם כספי אומר לי שזו אחת העסקאות המורכבות במשק, שמסתכמת ב-300 מיליון דולר. אז מאיפה צצה האגדה שדליה טל זה רק בנק לאומי?".

דליה טל / צלם: רמי זרנגר
 דליה טל / צלם: רמי זרנגר

על דוכן המנצחים

היא גדלה ברמת-גן. את התואר הראשון במשפטים באוניברסיטת תל-אביב סיימה בהצטיינות. בתחילת דרכה שימשה אסיסטנטית לפרופ' עמוס שפירא במשפט קונסטיטוציוני. כשהיתה בת 26 ואם לתינוקת בת שנה וחצי, עברה לירושלים בעקבות מינויו של בעלה לתפקיד מנהל אגף המחשוב בבנק ישראל. "יום אחד בעלי סיפר שמחפשים בבנק ישראל יועצת משפטית", היא נזכרת. "אמרתי לו שאני מעדיפה להישאר בבית עם בתי, מה גם שהיו כ-400 מועמדות לתפקיד. בכל זאת ניסיתי, והתקבלתי. שם התחיל סיפור האהבה ביני לבנק ישראל, שנמשך 13 שנה".

זו היתה תקופה סוערת. את תהילתה רכשה בהיותה חלק מהצוות שבדק את משבר מניות הבנקים. באותן שנים, 1983-1986, עבדה בצמוד לגליה מאור, אז המפקחת על הבנקים. בין השתיים התפתחה חברות אמיצה שמתקיימת עד היום.

ב-1986 הקימה טל ביחד עם ישראל קנטור וירון אלחנני משרד עורכי דין. במשך השנים צמחו, וכיום הם מעסיקים למעלה מ-40 עורכי דין ומובילים את העסקאות המסובכות במשק, בשווי מיליארדי דולרים בשנה.

"היו עסקאות שבמהלכן היו לי רגעים של עוגמת-נפש", היא אומרת, "גם כי לפעמים השאיפות לא נכונות, ולפעמים רק בדיעבד מבינים שמה שסומן כשיא, הוא בעצם סתם משהו. אבל כשהגעתי למטרה שסימנתי לעצמי, במיוחד כזו שהדרך אליה נעשתה על מסלול קשה ותובעני, הרגשתי כמו אותו אצן שעומד על דוכן המנצחים, שיכור מרוב אושר".

- מה קורה כשיורדים מהדוכן?

"קשה לחזור לשגרה. יש במשרד הזה הרבה אנשים, שאחרי שהם זוכים בתיק חשוב בבית המשפט, הם לא מסוגלים לעבוד. יש ירידה טבעית באנרגיה, וחשש - האם נגיע לעוד שיא. חוויתי הרבה רגעים כאלה, אבל אני רואה את החיים כרצף של שיאים קטנים, ולכן כל ירידה כזו היא ירידה לצורך עלייה. מהר מאוד רוצים לחזור לעוד עסקה, לסמן עוד מטרה".

- צריך הרבה משמעת עצמית כדי להגיע למטרות שסימנת לעצמך. על מה מוותרים בדרך?

"יש לי משמעת עצמית, כשיש לי מחויבות לעסקה. לא אכפת לי אם אכלתי או ישנתי ואם יש בית וילדים. לפעמים סוג כזה של התנהלות משאיר נפגעים בשטח. נוכחתי בזה לא פעם, כשמישהו שהיה נחמד אליי בעבר, פתאום בקושי אומר לי שלום. זה טבעי שבמהלך עסקה צועקים אחד על השני, אבל חבל לי שאני פוגעת, כי בסופו של דבר עשיתי כולה רק עוד עסקה, זה לא שהצלתי ילד מבית עשן. היום, אחרי 35 שנים, יש אנשים שאני עדיין חיה עם נקיפות מצפון לגבי ההתנהלות שלי מולם. היום אני הרבה יותר פתוחה לקבל ביקורת ולהביע ספק במה שפעם היה עבורי סוג של טאבו".

- איפה ההבדל?

"פעם רציתי לשמוע רק כמה אני עושה עבודה נפלאה וכלום מעבר. כי כשאת מכוונת מטרה ולא רואה ימינה ושמאלה, שזו תכונה די גברית, זה נובע מתוך מחשבה שזו הדרך הנכונה שמביאה להצלחה, כי אם יתעוררו בי ספקות ולא אהיה טרגט אוריינטד, לא אצליח. המטרות שהצבתי לעצמי לא היו בהכרח להגיע לפסגה מסוימת - אבל אם החלטתי שעסקה מסוימת תצא לפועל, היא תצא. לא משנה מי ייפול בדרך, המטרה תושג.

"נכון שהשגתי חלק ניכר מהמטרות, אבל כשנוהגים בצורה כזאת משאירים בדרך נפגעים, ואותם רואים רק כשחוזרים אחורה ועושים בקרת נזקים. עד היום, כשאני נמצאת בעסקה מסוימת, לא מעניין אותי כלום. היום אני מבינה שחייבים להיות מספיק אינטליגנטים כדי להתמקד במה שבאמת חשוב. אני רואה לפעמים עורכי דין שמתנהגים כאילו אין להם אלוהים, ואני שואלת בשביל מה? זה לא שווה".

- את עצמך נפגעת מהתנהלות כזו כלפייך?

"אני לא רגישה מדי וישנה טוב בלילה, אחרת לא הייתי שורדת. לפעמים אנשים יוצאים מישיבות ואומרים לי, 'מה, לא נעלבת ממנו? תראי איך הוא דיבר אלייך'. ואני עונה להם: 'ברצינות? לא שמתי לב', ואני מתכוונת לזה. לא שמעתי, כי הייתי כולי בתוך הפרטים הקטנים. מהרגע שהתחלתי לעבוד הקפתי את עצמי בחומה, ויכול להיות, ועל זה אני אומרת תודה רבה לאימא שלי, שזה בגלל שנתנו לי ביטחון עצמי בילדות, כי המורים תמיד פינקו אותי, כי תמיד הצטיינתי ולמדתי על מלגות ופרסים.

"רגישות יתר היא לוקסוס עבור עורך דין. אם אתה כל-כך רגיש ונעלב, אז תנגן ותעשה מוזיקה, לא מתאים לך להיות עורך דין. בבנק ישראל ישבתי עם כל אריות הבנקאות שלא ספרו אותי, ולרגע לא חששתי לדבר ולהביע את דעתי ולומר להם מה לעשות. האם אמרו עליי שאני 'אחלה גבר'? בוודאי. לא פעם דווקא אחרי ישיבות מהסוג הזה היו אומרים לי 'הגבר היחיד בחדר הזה זו את', או אמרו 'אנחנו אוהבים לעבוד עם נשים, כי הן לא צריכות להוכיח למי יש יותר גדול'. קיבלתי את האמירות האלה בחיוך, כי כוונתן טובה.

"ייצגתי את צדיק בינו תקופה ארוכה, וגיליתי אדם נקי משוביניזם, והוא הלך איתי באש ובמים. כשקראו לי לייצג את יולי עופר, אמרו לי מראש שאצלו מעמד האישה בעייתי. גיליתי אדם שלא מפלה אותי בגלל מיני, שבחר בבת שלו כיורשת ולא בבן שלו, והצלחתי בעבודתי איתו".

- יש פחדים בדרך להצלחה?

"בוודאי. הפסדתי בהרבה קרבות. היו רגעים של פחד, היו אפילו רגעי אימה. ב-2009, כשמכרנו את קופות הגמל של פריזמה שבבעלות קרן מרקסטון לבית ההשקעות פסגות, כשההסכם היה כמעט חתום, הגיעו למשרד רון לובש ואמיר קס, בעלי הקרן, ואמרו שהם לא מוכרים. זה רגע של להיות או לא להיות. ידעתי שאם הם לא חותמים, אין לנו למי למכור. בסוף הם שוכנעו וחתמו, אבל זה מסוג הרגעים המפחידים".

- מתי סימנת את השיא המקצועי הראשון שלך?

"בטיפול במשבר מניות הבנקים ב-1983. הייתי בת 31 וטיפלתי במשבר של 7 מיליארד דולר, משבר שאין לו אח ורע בעולם. נעניתי לבקשתה של גליה, שהיתה אז המפקחת על הבנקים, ללוות את המשבר, ו-3 שנים הייתי צמודה אליה ולכל האייקונים הגדולים של אותה תקופה. עבדנו בלי הפסקה עד להשגת ההסכמים, שבזכותם המדינה נתנה רשת ביטחון לבנקים ואנשים לא התמוטטו. עם זאת, ההגעה לשיא הזה תבעה 3 שנים מחיי, שבהן גליה ואני היינו יוצאות ביחד מהבית בתל-אביב ב-6 בבוקר וחוזרות לקראת חצות, ולפעמים גם נשארות ללון בירושלים, ועבדתי גם בשבתות ובחגים".

- היו לך אז שני תינוקות בבית.

"נכון, וזה היה הקושי המרכזי. הייתי חוזרת בלילות, לא משנה באיזו שעה, מעירה אותן, והיינו יושבות ומדברות איזה שעתיים. הן היו בנות 6 ו-3 וזוכרות את זה עד היום. היה לי אז שיער ארוך, ועד היום הן מזכירות לי איך השיער שלי היה נופל על הפנים שלהן. יום אחד הסתפרתי, והן כעסו ולא דיברו איתי כמה ימים. לא הבנתי כמה החוויה הזאת להרגיש את השיער של אימא על הפנים שלהן חזקה. אבל תתפלאי, הן לא כועסות על התקופה הזאת, להפך, הן זוכרות אותה כחוויה.

"את יודעת", היא מוסיפה בהרהור, "ככל שמתבגרים מסתכלים על הדברים אחרת. היום אני יותר פתוחה להביע ספק במה שהיה בעבר עבורי סוג של טאבו. זהבית כהן, מנכ"לית אייפקס, סיפרה, שבמהלך חצי השנה שבה נרקמה עסקת פסגות, היא לא ראתה את הבן שלה. אני לא שופטת אותה, אבל מודה שכשקראתי את זה, חשבתי איך היא יכלה לעשות את זה, נראה לי מוזר שאימא לא רואה את הילד שלה חצי שנה. זהבית מאוד ממוקדת מטרה וגם אני הייתי כך, ולצערי פגעתי בבנות שלי.

"אמנם במקרה של מניות הבנקים זה היה שונה, כי אז הרגשתי בעיקר נאמנות מוחלטת ללקוח שלי. ידעתי שאם אני הולכת, אני בוגדת בגליה שצריכה אותי, שסומכת עליי, שאני המשענת שלה ושאסור לי לאכזב אותה. אם הייתי עושה זאת שוב? בהחלט כן, אבל במינון אחר".

- תמליצי לעורכת דין צעירה לנהוג כך? את הרי מהווה מודל.

"לא. הדור שלי גדל אחרת. סיימתי אוניברסיטה לפני הצבא, כשהתחתנתי בגיל 23 כבר נחשבתי בין חברותיי לבתולה זקנה, ומיד ילדתי את שתי הבנות. מין מרוץ להספיק הכול ומהר. למה? ואם בחורה מתחילה את הקריירה בגיל 40? לכן, כשבאות אליי היום בחורות צעירות ומספרות לי שיש להן ילדים קטנים בבית, אני ממליצה להן להשהות קצת את הקריירה שלהן. שיעבדו עד ארבע במשרד ויחזרו הביתה. זה לא אומר להתנתק מהמקצוע, אלא לעבוד על אש קטנה".

- לפעמים עלולים לפספס כך הזדמנויות.

"אני חושבת שידעתי לנצל את רוב ההזדמנויות בחיים שלי, בדיוק כמו שידעתי מתי להגיד 'לא'. כמו שהשבתי בשלילה ב-1986 להצעתו המפתה של פרופ' מיכאל ברונו, שהיה אז נגיד בנק ישראל, להיות המפקחת על הבנקים אחרי גליה".

- למה?

"בדיוק ישראל קנטור הציע לי אז להצטרף למשרד שהוא הקים והוא אמר לי: את השיא שלך בבנק ישראל כבר עשית, היית במוקד המשבר ב-1983 ולא חוזרים אחורה'. הוא צדק. גם באותה תקופה להיות המפקח על הבנקים נחשב תפקיד קשה ביותר. זה היה בדיוק לאחר שבנק צפון אמריקה נתפס על-ידי בנק ישראל. תפקיד המפקח היה נושא לחבטות מצד העיתונאים, כל יום התחיל בכתבה משמיצה חדשה. בעלי הזהיר אותי שלא אעמוד במתקפות מסוג זה, וגם זה היה נכון. אמנם עם הזמן מפתחים עור של פיל ולומדים לא לתת לעיתונות לקבוע את מסלול החיים. עובדה שגליה המשיכה לטפס והגיעה למקומות שהיא ראויה להיות בהם. אלא שאז עוד הייתי צעירה ורגישה, וידעתי שמשפחתית אני לא יכולה להרשות את זה לעצמי".

"לב לבייב נותר בדד"

לגורל דרכים משלו, ובאותו הזמן הציע לה צדיק בינו, אז מנכ"ל בנק לאומי, להיות היועצת המשפטית של הבנק. גם לזה היא סירבה בתחילה בנימוק שהיא מעדיפה משרד פרטי, אבל כך נבנה עבורה תפקיד היועצת המשפטית לדירקטוריון לאומי, שבו היא משמשת עד היום. מאז היא הגיעה לשיאים רבים - אחד הראשונים היה ב-96', אז הוחלט בבנק לאומי, במסגרת ההחלטה להפריד את הבנקים מהשקעות ריאליות, למכור את השליטה באפריקה ישראל ובמגדל למשקיעים פרטיים.

לב לבייב, שהיה אז יהלומן חרדי צעיר, הציע ושילם 400 מיליון דולר ורכש את אפריקה ישראל מידי הבנק. מגדל נמכרה לחברת ג'נרלי האיטלקית. "הגענו עם הרעיון החדשני, שהובל על-ידי גליה מאור, איתן רף, גד סומך ואני, שנפריד בין הגופים ונמכור כל חלק בנפרד", נזכרת טל. "עשינו עסקה מקורית - מכרנו את השליטה לאנשים מצוינים והתמורה היתה גבוהה ביותר. כשנחתנו בישראל, כל העיתונים היו מלאים בכותרות על עסקת המאה. זו היתה הרגשת שיא אמיתית".

אותו לבייב, שרכש אז את אפריקה ישראל וקנה את עולמו, כמעט איבד אותו במסגרת הסדר החוב הגדול והמורכב במדינה. את הובלת בהסדר הזה כיועצת משפטית של הבנקים. שיא מבחינתך? "ממש לא. שיא זה משהו שאת מגיעה אליו בעסקה טובה. בהסדר חוב יש משהו רגשי שקשה איתו. מצד אחד יש פה לקוח שאת מייצגת ונאמנה לו, מאידך ההזדהות שלך היא גם עם החייב, שהיה מוכן להכניס יד לכיס ולהחזיר חלק מחובו לנושים.

"הסדר החוב עם לבייב היה טעון מאוד, וקשה לכולם. אני מעיזה לומר, שההסדר היה קשה גם לשופטת ורדה אלשיך, שאישרה אותו תוך התלבטות קשה. התמונה שנחרטה בזיכרוני באותו לילה ארוך, היתה בדידותו של האיש, שבימי זוהרו היה מוקף אנשים, ובימיו הקשים נותר כמעט בדד. הרגשה זו התחדדה אצלי, כשמי מאנשי בנק לאומי סיפר לי למחרת היום שלמרות ההסדר הגדול, הוא עצוב לראות עד כמה אדם, כל אדם, הוא בודד בנפילתו. אז לשאלתך, אכן מדובר בהישג מקצועי, אך בשום אופן לא בשיא".

- יש גם אתנחתות קומיות בכל העסקאות הללו?

"בטח. כשבנק אגוד נרכש על-ידי קבוצת אליהו, זה היה בזמן האינתיפאדה. הוויכוחים היו אינסופיים, ובאיזשהו רגע רם כספי ואני יצאנו למסדרון. הוא החליט 'לזעזע את אמות הסיפים' והפיל מאפרה גדולה וכבדה לתחתית גרם המדרגות. היה לזה אפקט עצום, כולם היו בטוחים שמדובר בפיגוע, והמשא-ומתן הסתיים תוך דקה".

"לא מזוהה עם אף גוף פוליטי"

- לפני כ-3 שנים הועלה שמך כמועמדת לבית המשפט העליון. למה את לא שם עכשיו?

"פרופ' דניאל פרידמן, שהיה אז שר המשפטים והכיר אותי מהאוניברסיטה, ביקש ממני להגיש מועמדות. בהתחלה השבתי בחיוב, כי ההצעה החמיאה לי מאוד. אך עם התארכות התהליך, החלטתי למשוך את מועמדותי, מאחר שלא התאים לי להיות כלי משחק פוליטי בידי מי מחברי הוועדה הבוחרת. אני לא מזוהה עם אף גוף פוליטי, בוודאי שלא עם שר המשפטים או שר האוצר.

"בתקופה שבדקתי את הנושא ראיתי איך המשרד שלי נפגע, אנשים לא ידעו מה יהיה מחר. לא ישנתי לילות לפני שזה הגיע לוועדה, לא בגלל שפחדתי שהתפקיד גדול עליי. ברגע שהתחילה הפוליטיקה, החלטתי לרדת מזה - ואני לא מצטערת על כך, אפילו שמחה. אני מבינה שזו היתה הזדמנות שעליה אני צריכה להודות, וכנראה שהיא לא תחזור".

- את מרגישה החמצה?

"להיות שופטת בעליון היה תמיד אצלי בגדר חלום, אבל אני לא מרגישה מוחמצת בכלום. אני אוהבת את מה שאני עושה, ואם אעשה משהו אחר כשאשתחרר קצת מהלחץ, זה יהיה דווקא לכתוב. רציתי להיות שופטת, אני חושבת שאני יכולה להיות שופטת טובה, כי ייצגתי כל-כך הרבה מקרים, בכל תחומי המשפט המסחרי. חשבתי שאני יכולה לתרום תרומה מיוחדת בהרכב שופטי בית המשפט העליון, שברובם לא באים מהפרקטיקה".

- זו התפכחות, להבין מה הכי חשוב בחיים?

"בסוף נשארים עם המשפחה. אבל הרי אנחנו לא חיים רק בסוף, אנחנו חיים באמצע. לכן חשוב שקודם כל תהיה אדם שלם עם עצמך, כי רק אז אתה מקרין נינוחות ואיזון. אני תמיד אומרת לבעלי שנכון שאני לא הרבה בבית, אבל יש לו אישה שמחה, שלמה עם דרכה בחיים.

"ליום הולדתי ה-60, בעלי והבנות שלי הכינו לי סרט, שראיתי כבר מיליון פעמים. הבת שלי אומרת שם שיש לה אימא ש'נמצאת במקום שאנשים הולכים שנים לפסיכיאטר כדי להגיע אליו'. שאלת מה זה שיא אישי? זה שיא אישי. כל-כך אהבתי את המשפט הזה, והוא נכון.

"אני אישה מרוצה, כי אין לי ביקורת. אמנם לא הייתי הרבה בבית, אבל שתי בנותיי גדלו לתפארת, ויכולתי לעשות זאת רק בזכות השלמות הפנימית שלי. אני מניחה שאם הייתי בבית, הייתי ממורמרת. אני מקבלת את הביקורת שלהן, היא טבעית, אבל זה לא הופך אותי לאשמה".

- עם לו"ז כל-כך צפוף, מהו הדבר הראשון שאת עושה כשאת מגיעה הביתה?

"חולצת נעליים, משחררת. אני ממשיכה לדבר בטלפון עם לקוחות, אחר-כך בריטואל קבוע אני משוחחת עם אימא שלי ועם שתי הבנות שלי, לוודא שהן בסדר, ושהנכד שלי, בן ה-10 חודשים, כבר ישן. אחר-כך אני קוראת את כל העיתון ואוכלת המון. פעם הייתי מגיעה ב-4 בבוקר למשרד, עכשיו אני קמה ב-6 בבוקר, עוברת על מיילים, ומגיעה למשרד ב-10, אלא אם כן יש ישיבה אצל גליה, שתמיד מתחילה ב-8 בבוקר. למדתי לחיות אחרת".

"להיות לבושה נכון נותן לי חוזק"

טל היא אחת הנשים האלגנטיות והמוקפדות ביותר בקרב עורכות הדין, ובכלל. היא אופנתית, מטופחת, ונהנית ממעמד של אייקון אופנה. "אנשים שאוהבים יופי, שמחוברים לצד האסתטי שלהם, יאהבו וימצאו את הצד הזה בכל מקום ויעבירו גם זמן במקומות של קניות. איך אנשים קוראים לזה, חוויית הקנייה? אז כן, יש לי את חוויית הקנייה. אני נחה בקניות. לא משנה כמה אני עסוקה, תמיד אמצא זמן ליהנות בקניות. חברה פעם אמרה לי, במקום ללכת לרופא, לכי לקניות. יש בזה משהו. הקניות עצמן משרות עליי נועם. להיות לבושה 'נכון' משרה עליי ביטחון עצמי ונותן לי חוזק מסוים, שלו אני נזקקת בעבודתי".

- זה המקום שבו את משתחררת?

"כל מי שהתנסה בטיול ברחובות מילנו, ניו-יורק או פריז, בחנויות האופנה המובילות, יודע שזו חוויה של ביקור במוזיאון. החנויות מדהימות בעיצובן, והתוכן.... ראית לאחרונה את יצירותיו של אלבר אלבז ללנווין? או תיקים של בוטגה ונטה, או קלואה? רוב היצירות האלה הן לא בשבילנו, נכון, אך ליהנות מהן אפשר ואפשר - ואפילו לרכוש פה ושם פריט יפהפה במכירת סוף העונה רצוי וגם אפשרי".

"מוזיקה היא כמו צרי לנפשי"

כשדליה טל אומרת שלמדה לחיות אחרת, היא בעצם מתכוונת לכך שפינתה מקום לאהבת התרבות שלה. "ספרים זה הבילוי הכי טוב שיש לי, ואני קוראת המון - בסופי שבוע, בגינה או בים, ובמיוחד כשאני טסה לחו"ל. זה סוג של אמוק. כשאני טסה, אין טלפון ואין מיילים, אני בעולם אחר".

- מה הספר האחרון שהשפיע עלייך?

"בסוכות האחרון נסענו לניו-אינגלנד, לראות את השלכת האדומה. בעלי נהג, ואני קראתי את הטרילוגיה 'נערה עם קעקוע דרקון' של סטיג לרסון. אלה באמת נופים שלא מהעולם הזה, עוצרי נשימה, ובעלי כל הזמן אמר לי, 'אולי תניחי כבר את הספרים ותסתכלי על הנוף?', ולא יכולתי להניח את זה מהידיים.

"היה מדהים לראות את האגם המוזהב, את עצי המייפל ואת הכבישים זרועי העלים האדומים, ובכל ערב נפעמתי מחדש כשאור הנגוהות פשט על המקום, מחזה שיכול לרגש את האדם הכי אדיש ופרקטי בעולם, אבל תוך כדי כל זה המשכתי לקרוא.

"צביקה הוא זה שממליץ לי על ספרים, לאחר שמיין אותם בשבילי. אחרי שאני קוראת, אנחנו דנים בספר, ויש מקרים שאני נלחמת בו על ההמלצה שלו, כמו ב'הברלינאי האחרון' של יורם קניוק, ויש שאני מודה לו על ההמלצה בפה מלא, כמו שקרה עם 'סנוורים' של קאנטי אליאס, סופר יהודי, חתן פרס נובל לספרות".

- מה עוד נגע בך?

"ספרו של שמעון אדף, 'פנים צרובי חמה' - התחברתי לגיבורה שם. נהניתי גם מ'בשבילה גיבורים עפים' של אמיר גוטפרוינד, מ'ספר הדקדוק הפנימי' ו'אישה בורחת מבשורה' של דוד גרוסמן, שקרע את לבי לחלוטין".

- העולם הבדוי שבספרים מסייע לך גם בעבודתך כעורכת דין?

"בוודאי, אני יצירתית ופעם היה לי דמיון, הייתי כותבת סיפורים, אבל עם השנים זה הלך לאיבוד. לכן כל-כך קל לי לעבוד עם עו"ד רם כספי. אנחנו דומים, ואני יכולה לשבת שעות ולהקשיב ולדבר איתו. אני מגיעה אליו עם רעיון מסוים, שאצל אחרים ירים גבות, ורמי ישר יאמר לי לקחת עוד צעד".