לא במקרה, רשימת אנשי השנה בעולם של "גלובס" ל-2010 כוללת שישה מדינאים ורק שני אנשי עסקים, שלא זו בלבד שלא הצטיינו השנה, אלא הטביעו את חותמם במחדלים קולוסאליים ולא בהישגים. לפני המשבר העולמי של 2009-2008 הרשימה היתה בוודאי נראית הפוך, אך העולם הפוסט-משברי הוא מקום שונה מאוד. המהלכים הכלכליים המשמעותיים בעולם נקבעים בימינו בידי מדינאים, כי המשבר הפיננסי והמיתון היו תופעות מאקרו-כלכליות וגלובליות, וספיחיהם נשארו כאלה.
בשנות המשבר, גיבורי השנה היו, כפי שניתן היה לצפות, כל אותם ענקי הנדסה פיננסית שחוסר האחריות שלהם, או ליתר דיוק תאוות הבצע שלוחת הרסן - בסגנון גורדון גקו, גיבור שני סרטי הקולנוע על המפולות בוול סטריט (ב-1987 וב-2008) - הובילו את העולם למשבר כמעט בלתי נמנע. כמעט, מפני שכמה מפקחים פיננסיים בעולם, כמו יו"ר הפדרל ריזרב לשעבר ויו"ר רשות הפיקוח הפיננסי בבריטניה, אחראים גם הם במידה רבה לפיאסקו. ושוב ליתר דיוק, האחריות העמוקה ביותר היא של אורח החיים האמריקני, יחד עם סין האדירה החדשה, בית המלאכה הזול של העולם.
לא מיזוגים חובקי עולם או הנפקות ענק, הפרטות או ליברליזציה קובעים את סדר היום הכלכלי העולמי הנוכחי, אלא מלחמות מטבעות ומאמצים לרסן חובות ציבוריים/לאומיים חסרי תקדים בהיקפם. מלבד שני שרי אוצר, נשיא אחד, ראש ממשלה אחד ונגיד בנק מרכזי אחד, הוספנו נשיא שכמעט במו ידיו חילץ עשרות כורים שנלכדו מאות מטרים מתחת לפני הקרקע למשך 70 יום, והעניק השראה מחודשת להתגברות הרוח האנושית.
הנגיד שהמטיר דולרים על השווקים
בן ברננקי, נגיד הבנק המרכזי האמריקני
בן ברננקי
, יו"ר מועצת הנגידים של הבנק המרכזי האמריקני, הוא איש השנה החשוב בכלכלה העולמית, וכנראה גם איש העשור הבא. ברננקי, שנכנס לתפקידו בינואר 2006 כיורש אפור ל"נגיד העליון" אלן גרינספן, יכול בתעוזתו להאפיל על קודמו, שהיה תלוש מהמציאות שהולידה את המשבר הגדול של 2009-2008. אבל אם הימור הדפסת הדולרים האדיר שלקח יזעזע את הכלכלה העולמית בעוד כמה שנים, הוא יסיים את הקריירה בחרפה, כמעט כמו גרינספן. ההבדל הוא שברננקי צנוע בהרבה מגרינספן הינשופי, שהצטחצח בניתוחים אקדמיים מבלי להכיר את חבילות האג"ח המשכנתאיות (CDO's) שהבנקים מכרו לכולם (ולעצמם) בעשור שעבר, ללא אחריות לתוכנן ובידיעה שהם משתתפים בהונאת פירמידה ענקית.
בקיץ 2002 הוזמן ברננקי, אז פרופסור בפרינסטון, לכנס סיעור המוחות השנתי של הפדרל ריזרב בג'קסון הול, ויומינג, והתבטאות יוצאת דופן זיכתה אותו מיד בכינוי "הליקופטר בן". ברננקי, התיאורטיקן מספר 1 למצבי דפלציה (המומחים המעשיים הם היפנים) ולשפל הכלכלי במאה שעברה, הסביר שהדרך הראויה למנוע דפלציה היא "להשליך דולרים על השווקים מהליקופטר". מילטון פרידמן המנוח, מייסד האסכולה המוניטרית, היה יכול להתגאות בו. 8-6 שנים אחר כך, זה בדיוק מה שברננקי עשה.
בתחילת נובמבר לא אכזב ברננקי את המשקיעים כאשר הוא סחף את מועצת הנגידים של הפד להכרזה על 2 QE - ההקלה המוניטרית הכמותית השנייה שנועדה להפיח חיים מחודשים באשראי, בתעסוקה ובהשקעות הריאליות בארה"ב. הפעם מדובר על 600 מיליארד דולר שיודפסו למימון רכישות אג"ח אוצר, 75 מיליארד דולר בחודש עד סוף יוני 2011. בפעם הקודמת, מסוף 2008 עד מארס 2010, הפד הדפיס לא פחות מ-1.7 טריליון דולר ואולי מנע בכך מיתון עמוק יותר.
צניחת הדולר, מטבע היתרות העולמי, כתוצאה ממבול הסחורה הזה, נעצרה זמנית רק הודות למשבר החובות הריבוניים באירופה, והתחדשה ביולי-אוגוסט השנה. המבקרים טוענים ארבעה דברים: 1. המבול הזה רק יוצר בועות נכסים בייחוד בעולם המתעורר; 2. הכספים הללו לא יועילו לארה"ב, שצריכה להתאושש לאט ממשבר נדל"ן ענק, עם משקי בית וממשל ממונפים מדי; 3. עידוד אינפלציה יזיק ליציבות בטווח הארוך; 4. שאר העולם סובל ממלחמת המטבעות בין שתי המעצמות, ארה"ב וסין.
התומכים טוענים שכמו בישראל, רק הבנק המרכזי יכול באמת לעשות משהו למען חסרי הדיור והמובטלים. ההכרעה בוויכוח הזה נדחית בכמה שנים. כבר אמרנו שברננקי יהיה כנראה איש העשור, אולי לצד הקברניטים הסינים (ראו וון ג'יאבאו).
הנשיא שמצפצף על כולם
ניקולא סרקוזי, נשיא צרפת
ניקולא סרקוזי, הנשיא הצרפתי ההיפר-אקטיבי (ממוצא יהודי חלקי, מצד אמו; אביו ההונגרי לשעבר עדיין מוכר ציורים פרובוקטיביים מעשה ידיו) שנשוי לאחת הנשים המרשימות בעולם, לא רק ביופייה אלא גם באיפוקה האצילי, הוא מועמד כמעט קבוע לרשימת אנשי השנה בעולם בכל שנה, אך השנה יש לכך סיבה היסטורית: רפורמת הפנסיה הממלכתית בצרפת. זו אמורה להעלות את גיל הפרישה מ-60 ל-62. הבעיה היא שהפופולריות של סרקוזי בשפל כזה, שהרפורמה נהפכה למעין כליא ברק. השמאל מתעב את המדיניות שלו, ורבים בימין מתעבים את סגנונו.
סרקוזי, מצדו, החליט בסגנון צרפתי מסורתי לצפצף על כולם, מפני שהוא יודע שהוא צודק.
איגודי העובדים המיליטנטיים ביותר באירופה התגייסו נגדו כאיש אחד - מה-CGT, שהיה מעוז קומוניסטי מסורתי, עד "פורס אובריר", איגוד מתון יותר. תלמידי תיכון - שדווקא ייהנו מהרפורמה בעוד עשרות שנים - הצטרפו למחאה, בתי הזיקוק שבתו, כחמישית מתחנות הדלק התרוקנו, ומיליוני בני אדם יצאו לרחובות כחלק מהתקוממות אזרחית נגד החלטת ממשלת המרכז-ימין, שהזכירה את ימי מאי 1968.
התנועה הזו היא קריאת התגר המקיפה ביותר עד כה נגד סרקוזי, שמכהן מאז 2007. היא באה בשעה שממשלות אירופה - מבריטניה ועד ספרד, ואפילו גן העדן הסוציאליסטי השבדי לשעבר - נאבקות כדי לעצב מחדש את מערכות הרווחה שלהן, שנפגעו משתי מגמות: הזדקנות האוכלוסייה והירידה בהכנסות ממסים בעקבות המשבר הכלכלי.
שרת האוצר כריסטין לגארד, בעלת בריתו החשובה ביותר של סרקוזי, שאופייה המאופק והמקצועיות המוערכת שלה משלימים אותו, טוענת שבצרפת חיים כיום 15 מיליון פנסיונרים, ובכל שנה מיתוספים עוד 700 אלף. כבר עתה הפנסיה של 10% מהם ממומנת באמצעות חוב.
החוק אושר למעשה באוקטובר, מה שלא מבטיח שהתסיסה הציבורית תיפסק אפילו בשנה החדשה. סרקוזי ממשיך את מסורת הנשיאים האימפריאליים של צרפת, מדה גול ופומפידו עד מיטראן ושיראק, שאהבו עימותים גדולים כדי להראות שצרפת היא מדינה אחרת. אך גם צרפת אינה יכולה לעקוף את עשרת הדיברות הכלכליים, אומר סרקוזי לאזרחיו. צרפת יכולה להשתנות ולשמור על האיזון בין שוק לרווחה. העולם צריך לקוות שהמסר הזה ייקלט במחנה השמאל בצרפת.
שר האוצר ששלף את המספריים
ג'ורג' אוסבורן, שר האוצר הבריטי
שמו המלא של שר האוצר הבריטי הוא ג'ורג' גדעון אוליבר אוסבורן, והוא בן 39 וטירון יחסית. איתרע מזלו של הצאצא הזה למשפחת ברונים אירית-אנגלית לגלם את חזרתה של בריטניה אל אידיאולוגיית המעורבות המינימלית של השלטון בחברה ובכלכלה, בניצוח ממשלתו השמרנית של דיוויד קמרון, הכוכב התורן של הפוליטיקה המקומית.
במאי 2010 החליטו הבריטים להחזיר לשלטון את השמרנים, דווקא כאשר הקיפאון הכלכלי מחייב הרחבה פיסקאלית או מציאת פתרונות יצירתיים במידת האפשר, למרות הגירעון התקציבי המפחיד שצברה ממשלת הלייבור בעקבות הלאמת שני בנקים גדולים והתערבות שעלתה למשלם המסים מאות מיליארדי ליש"ט. במחצית אוקטובר הודיע אוסבורן (מוסמך להיסטוריה מודרנית ולאמנות באוקספורד, לא דוקטור כמו עמיתו הישראלי) שזהו זה, הסתיימו הניסויים בהרחבת החוב הציבורי. בארבע השנים הבאות תקצץ הממשלה השמרנית מתקציביה 81 מיליארד ליש"ט. והעיקר: עד 2015 יצומצמו 490 אלף משרות במגזר הציבורי. חלקם יעברו לפנסיות, שגם הן נדחו בשנה (לגיל 66), ורובם ייזרקו לחסדי המגזר הפרטי החלוש.
בצרפת, בשורות כאלה היו גורמות למיליונים לעלות על בריקדות. בבריטניה התגובה האופיינית הייתה של "פייננשל טיימס", במאמר פרשנות פושר בסגנון "איש לא יודע אם מדיניות הצנע הזו תצליח". הרי לכם אנדרסטייטמנט. היתרונות של איזון תקציבי באירופה (ובארה"ב) מוכת משבר החובות הציבוריים הם שבריטניה תשמור על דירוג החוב הגבוה שלה ותחסוך קצת בתשלומי ריבית עליו. החסרונות ברורים עוד יותר: קיפאון כלכלי עמוק עם אבטלה מוגדלת. שום בשורה על השקעה בתשתיות, בחינוך, בבריאות, במדע.
מהיכן תבוא הצמיחה? אולי מההנדסה הפיננסית המתאוששת בלונדון, אבל גם הבנקים יידרשו לשלם היטלים קבועים כדי לממן חוזים ממשלתיים קבועים שאי אפשר לבטל. עמדות הכלכלנים מתחלקות בין אלה הסבורים כי הצעדים הדרסטיים הם כורח המציאות לבין אלה הטוענים כי הם ידרדרו את בריטניה חזרה למיתון. כמעט כולם מסכימים שהצמיחה תאט. בכל מקרה, לקמרון נוח יותר שאוסבורן יהיה איש הבשורה.
ראש הממשלה של העם
וון ג'יאבאו, ראש ממשלת סין
ראש ממשלת סין וון ג'יאבאו (בסין שמות המשפחה מקדימים את השם הפרטי), 69, גיאולוג בהכשרתו, ידוע בסין כ"ראש הממשלה של העם", וביחד עם הנשיא הו ג'ינטאו, מעמדו בצמרת נראה מובטח - בזכות הדימוי הזה ובזכות היותו אדם בעל מוסר עבודה גבוה ורציני. וון לא ייראה בכובע בוקרים אמריקני ולא יעסוק בג'ודו לעיני המצלמות. הוא נחשב לפנים הגלויות של הממשל הסיני, ובעיקר לאדריכל המדיניות הכלכלית שלה, ובכלל זה התגובה הסינית למשבר העולמי של 2009-2008.
בתחילת אוקטובר סייר וון בבירות אירופה. בין פגישה לפגישה הוא טרח להדגיש באוזני העיתונאים שהניסיונות המערביים להכריח את בייג'ין לייסף את המטבע הסיני יובילו ל"אסון לעולם". לדעתו, ניסיונותיהם של ממשלות ובנקים מרכזיים בעולם להנמיך את שערי החליפין של מטבעותיהם, ולכפות על סין ייסוף בכל מיני אמצעים, עלולים לעורר תסיסה חברתית בארצו.
מי שעקב אחרי האיש לא התפלא לשמוע אותו מדבר במונחים כאלו. וון הוא אכן האיש של העם הפשוט בסין. האג'נדה שלו בתחום הכלכלה והחברה, שהנשיא הו מפקיד בידיו תוך תיאום ביניהם, מאופיינת בהתרחקות מן המדיניות של הממשלים הקודמים בסין. במקום להתרכז בצמיחת התוצר בערים הגדולות ובאזורי החוף העשירים, וון תומך בגישה מאוזנת יותר לפיתוח כלכלי, לטובת האזורים הפנימיים העניים והנידחים יותר, האיכריים והכפריים המהגרים לערים.
האג'נדה הזו קובעת גם את המדיניות הכלכלית הסינית כלפי שאר העולם. וון אוטם אוזניים לקיטורים של המערב ושל יפן על "חוסר איזון גלובלי" - צבירת יתרות מט"ח של 2.5 טריליון דולר והמשך ניצול היואן החלש מלאכותית לטובת היצוא הסיני. הוא למד מהיפנים שמעבר מכלכלה מבוססת יצוא לכלכלת צריכה מקומית הוא טראומתי. הוא ממש לא הפרטנר למשחקי שכנוע של המערב ושל יפן, שמנסים להרחיב את היצוא שלהם.
ביוני סיימה בייג'ין שנתיים של התערבות בשוק המט"ח להצמדת היואן חזרה לדולר, והניחה למטבע שלה להתחזק, אך מאז הוא עלה ב-2% בלבד מול הדולר ונחלש ביותר מ-9% מול האירו. וון טוען שייסוף הדרגתי כבר מתנהל, וכי "אנחנו הולכים להמשיך ברפורמות", אך סין מסרבת לתת ערבויות לקצב שבו המטבע יתחזק, ואיש לא יוכל לכפות על וון את רצונו.
הקברניט שהוציא לאור את מלחמת המטבעות
גואידו מנטגה, שר האוצר של ברזיל
כולם החלו להבין את זה בסוף ספטמבר, אבל שר האוצר הברזילאי גואידו מנטגה היה אחד הקברניטים הבודדים שהודה בכך בגלוי. הקביעה שלו שבעולם מתנהלת מלחמת מטבעות בעקבות ההסלמה בהתערבויות של בנקים מרכזיים בשוקי המט"ח, עם נשק ותחמושת בכמויות רציניות, הפכה לקלאסית. מנטגה, הקברניט המקצועי של הכלכלה הגדולה באמריקה הלטינית (לפני מקסיקו), ירה את יריית הפתיחה - לא של המלחמה עצמה אלא של ההכרה בקיומה.
ברזיל היא מדינת BRIC (הכלכלות המתעוררות הגדולות בסדר עולה: ברזיל, רוסיה, הודו וסין) שסובלת קשות מהתחזקות המטבע שלה. הצמיחה במדינות המתעוררות גבוהה לאין שיעור מזו שבמפותחות: בסין היא עומדת על 10.5%; בהודו על 9.7%; בברזיל על 7.5%; ברוסיה על 4% ובטורקיה על 7.8%. זאת, לעומת 2.6% בארה"ב ו-1.7% בגוש האירו. לשיעור צמיחה גבוה מתלוות אינפלציה גבוהה וריבית גבוהה שנועדה לבלום אותה. ריבית גבוהה מחזקת את המטבע המקומי, משום ש"כסף חם" זר תר אחר השקעה שנושאת ריבית גבוהה, שעה שבעולם המפותח הריבית היא אפסית.
מלבד סין, ששליטתה בשער המטבע שלה היא אחת הסיבות העיקריות למלחמת המטבעות העולמית, כמה כלכלות גדולות מתערבות בשוק כבר זמן מה. שווייץ החלה בהתערבות חד-צדדית נגד המטבע שלה בשנה שעברה. יפן חזרה בספטמבר למכור ינים אחרי שש שנות הפסקה. תאילנד הכריזה באוקטובר על היטל של 15% על השקעות זרים באג"ח שלה.
ברזיל העלתה את ההיטל על רכישות אג"ח מקומיות על ידי זרים מ-4% ל-6% ואת ההיטל על כספים מחו"ל שמשמשים כביטחונות (מרג'ין) לחוזים עתידיים בברזיל מ-0.38% ל-6%. מנטגה מנסה בכך לשחוק את הביקוש של הכסף החם מחו"ל להשקעות קצרות טווח בברזיל, ולהאט את זרימת הדולרים שייספה את הריאל ב-7.1% מול הדולר ביולי-ספטמבר. הריאל הברזילאי היה בכך למטבע השני בביצועיו באמריקה הלטינית מול הדולר. "חייבים לנטרל את מלחמת המטבעות הזו", אמר מנטגה לכתבים, "העולם חייב להגיע להסכם בנושא זה". הסיכויים לכך נראים קלושים למדי. המעצמות העיקריות במלחמה, סין וארה"ב, ממשיכות לטעון שהיריבה ירתה את יריית הפתיחה.
המנכ"ל האדיש עם המבטא המוזר
טוני הייוורד, מנכ"ל BP לשעבר
האסון האקולוגי הגדול של 2010, דליפת הנפט במפרץ מקסיקו, לא היה התאונה הראשונה של BP, חברה בריטית גאה, בצפון אמריקה. אפילו באפריקה היו לה פחות תאונות. פיצוץ במפעל בטקסס ב-2005 הביא למותם של 15 אנשים והוביל לקנס פדרלי בסך 50.6 מיליון דולר. שנה לאחר מכן, דליפת צינור גז באלסקה הובילה לקנס בסך 20 מיליון דולר שהוטל על החברה. אך אירועים אלה נהפכו להערות שוליים בלבד לאחר הפיצוץ הקטלני בקידוח התת-ימי במפרץ מקסיקו באפריל השנה, והדליפה שבאה בעקבותיו ונמשכה עד שלהי יולי.
החברה פרסמה הערכות מוקדמות שלפיהן רק מעט נפט מגיע למים, אולי אלף חביות ביום. מדענים עצמאיים לחצו על הממשל להגדיל את ההערכות. בסופו של דבר, ההערכות הן כי כמעט 60 אלף חביות נשפכו מדי יום למימי המפרץ, ובסך הכול כמעט 5 מיליון חביות.
רבים טוענים כי BP טעתה בעיקר בהעברת המסר באמצעות המנכ"ל שלה, טוני הייוורד. הייוורד המחויט מצא את עצמו בקהילות החוף בדרום ארה"ב, שבהן דייגי שרימפס באוברולים מוכתמים ניסו להתמודד עם הדליפה שכיסתה את מימי המפרץ. ההתנצלות שלו הושמעה במבטא בריטי, והמצב הוחמר בסדרה של התבטאויות כמו "מפרץ מקסיקו הוא אוקיינוס גדול, והיקף הנפט והחומר המפרק שאנו שופכים לתוכו קטן מאוד יחסית לכמות המים" (בראיון ל"גרדיאן").
אחר כך הוסיף הייוורד משפט מחץ אמיתי: "אין אדם שרוצה יותר ממני שהסיפור הזה יסתיים. אני רוצה את חיי בחזרה". הוא העניק לתקשורת נראטיב חדש: חברת אנרגיה מרושעת, שבראשה עומד עשיר אדיש עם מבטא מוזר, שהחיים שהוא רוצה לחזור אליהם כוללים שכר בסך מיליוני דולרים.
הנראטיב הזה קיבל חיזוק כשהייוורד לקח הפסקה מהעיסוק במשבר כדי לבלות זמן עם משפחתו - במרוץ יאכטות.
בהמשך צמצמה BP את נוכחותו של הייוורד ויצאה במסע פרסום בהשתתפות עובדיה מקהילות מפרץ מקסיקו. לקראת סוף יולי, כאשר התברר סוף סוף שמאמצי איטום הבאר התת-ימית מצליחים, ופורסם דו"ח שהצביע על הפסד שיא של 17 מיליארד ליש"ט, באה ההודעה על פרישת הייוורד. פרישתו נכנסה לתוקף ב-1 באוקטובר, והיא לוותה במענק פרישה של כ-11 מיליון ליש"ט למזעור כאב הלב.
היורשת העשירה שסיבכה את סרקוזי
ליליאן בטנקור, בעלת השליטה בל'וריאל
ליליאן בטנקור האלגנטית, האישה העשירה בצרפת ובאירופה, יורשת אימפריית התמרוקים ל'וריאל, ששווה כ-20 מיליארד דולר בגיל 87, הסתבכה השנה כהוגן גם מבחינה פוליטית וגם מבחינה משפחתית, כשהיא גוררת איתה את הפופולריות של הנשיא סרקוזי לשפל.
באוקטובר הגישה בטנקור תביעה אזרחית נגד בתה היחידה והאשימה אותה ב"אלימות פסיכולוגית" בגין הניסיון שלה להכריז על אמה כתשושת נפש. זה היה הפרק העדכני בטלנובלה סביב אחת הירושות הגדולות באירופה, שהחלה כבר ב-2007. השערורייה הפוליטית שכרוכה בשערורייה המשפחתית החלה ביוני, כאשר התובע הכללי בצרפת פתח בחקירה רשמית של האשמות ולפיהן קיבל סרקוזי בניגוד לחוק לפחות 150 אלף אירו למימון מסע הבחירות שלו.
לפי ההאשמות, סרקוזי קיבל את הכספים מבטנקור, ככל הנראה במעטפה במזומן, אף שידע היטב כי הסכום המרבי המותר לתרומות של בודדים למפלגות הוא 4,600 אירו ולתרומות במזומן 150 אירו. מנהלת החשבונות לשעבר של בטנקור, קלר טיבו, אמרה לחוקרים שהכספים ניתנו לאריק וורת, שניהל את מסע הבחירות של סרקוזי ב-2007, ומכהן כעת כשר העבודה הצרפתי. מלבד סרקוזי, פוליטיקאים נוספים מהמרכז-ימין קיבלו בחשאי מעטפות גדושות מזומנים בארוחות ערב בביתה המפואר של בטנקור בניי-סור-סיין, עיר שסרקוזי היה בעבר ראש העירייה שלה ושבה עדיין יש לו בית.
בקלטות שצולמו בהסתר בידי רב המשרתים של בטנקור מופיעים פרטים על העסקאות האלה, כולל מתי והיכן הלכה טיבו לבנק כדי למשוך את הכספים. היא אומרת בקלטות שבדרך כלל משכה סכומים גדולים במזומן מבנק ברובע ה-16 של פאריס, ולדבריה הכסף הוכנס למעטפות וניתן לפוליטיקאים. עוד התברר שאשתו של השר וורת היתה יועצת פיננסית של בטנקור, והתפטרה ממשרתה בחודש שבו החלו להופיע ההאשמות על מתן הכספים. וורת, שסרקוזי מכנה אותו "מר ניקיון כפיים", דחה את הקריאות שיתפטר והכחיש נחרצות את כל הסיפור.
מי גרם לרב המשרתים להקליט את הקלטות הלוהטות? פרנסואז מאייר בטנקור בת ה-57, בתה היחידה של ליליאן, שמנסה מ-2007 להשיג פסיקה שלפיה אמה לא מסוגלת לנהל את ענייניה בעצמה. לטענת הבת, אמה תרמה כמיליארד אירו לצלם פרנסואה-מארי באנייה שעבודותיו מצאו חן בעיניה. באנייה, גבר שרמנטי כבן 60, הוא דמות ידועה בחברה הגבוהה בצרפת.
המלך הבלתי מוכתר של צ'ילה
סבסטיאן פיניירה, נשיא צ'ילה
נשיא צ'ילה, סבסטיאן פיניירה, שקשה לראות בו מועמד טבעי לרשימת האנשים הבולטים בעולם בימים כתיקונם, הפך ל"מלך המדינה" ולמופת עולמי בעקבות מבצע חילוץ הכורים הנצפה ביותר בהיסטוריה העולמית. כמה ימים אחרי החילוץ, ב-13 באוקטובר, יצא פיניירה למסע ניצחון בעולם. כשהתקבל על ידי מלכת אנגליה העניק לה מתנה מיוחדת - אבן שהוצאה מהמכרה. לראש הממשלה הבריטי דיוויד קמרון סיפר באנגלית הטובה שלו על הרגע שבו נודע לו שהכורים בחיים.
כאשר חואן קרלוס, מלך ספרד, שיגר לו ברכות על הצלחת תחילת החילוץ המופלא, היו אלה ברכות של מלך אל מלך. פיניירה בן ה-60, בן לאם באסקית ולאב ממוצא ספרדי, שנכנס לכהונתו כנשיא רק במארס השנה, הוא כיום מלכה הבלתי מוכתר של צ'ילה.
עיתונאי מקומי שאינו נמנה עם אוהדיו של הנשיא פיניירה, איש הימין הפוליטי, אמר אחרי החילוץ לכתב ישראלי: "אני חושש מאוד שאם השמאל היה עדיין בשלטון, הכורים כבר מזמן היו מתים". זהו אחד הביטויים שמתארים כמה הערצה עורר נשיא צ'ילה, שלקח על עצמו להנהיג את פעולת החילוץ ללא התחשבות בהוצאות ובמאמצים ותוך גיוס עזרה טכנולוגית מהמקורות הטובים בעולם.
מהרגע שהחל חילוץ 31 הכורים ששהו בבטן האדמה בצפון צ'ילה 69 ימים, ניצב פיניירה ליד פיר ההצלה, עוקב אחר כל פרט, ועם יציאת הכורים הראשונים העניק חיבוק גדול לכל אחד מהם. "לא נותרתם אותם בני אדם, המדינה אינה אותה מדינה אחרי זה", אמר פיניירה לאחרון הכורים שחולצו, מנהל העבודה לואיס אורסואה. "אתם הייתם מקור השראה. לך תחבק את אשתך ואת בתך".
אנשים לא התביישו לחגוג ברגשנות. אחרי יותר מחודשיים של מתח והמתנה השתלשלה במורד הפיר הקפסולה הקטנה של נאס"א, מצוידת באמצעי קשר, חמצן ומזון, ונעה מטה במהירות של שני קילומטרים לשעה. אחרי כמחצית השעה היא שבה ובצבצה מתוך הלוע המואר היטב. מתוכה יצא כמו מתוך קבר הכורה הראשון שנבחר לעשות את המסע חזרה אל פני האדמה בכלוב הצפוף. באותו רגע צ'ילה החלה לחגוג, ופיניירה קטף את כל ההון הפוליטי שפוליטיקאי יכול לחלום עליו, הפעם בצדק.
כתבות
ני"ע
