הדור החדש של העיתונות

הדברים שעומדים מאחורי מינויו המפתיע של אבי משולם בן ה-34 לעורך הראשי של "מעריב"

1. אחרונים בדורם

מבלי להתייחס לסגולותיו של אבי משולם, העורך הנכנס של "מעריב", או ליכולותיו של זה היוצא, יואב צור, אין להתעלם מהאמירה החזקה והמהדהדת שבמינוי.

כשהוחלט כי משולם בן ה-34 יהיה העורך, התקצר מיד זמנו של דור שלם בעולם העיתונות. דור הביניים, שגם כך הלך והתמעט, עומד לצד מקלדתו ורואה את אחורי הרכבת שחלפה בתחנה.

זה דור שנכנס לעיתונות בעידן בו ידע כל כתב צעיר שהתמדה ארוכת שנים ורחוקת אופק עשויה להביא אותו בסופו של יום אל ראש הפירמידה. הוא ספג את ההשפלה שבתחתית שרשרת המזון ואת הגאווה שבהתקדמות בה והתבשם בניסיונם של דינוזאורים שחלפו לצדו במסדרון. היה לו ברור כי רק כשיצבור ניסיון וחוויות וכששיבת חוכמה תיזרק בשיערו, הוא יוכל להיות כמותם.

וזה לא שהיה לו קל, לדור הזה. מי שנכנס בימים של הסכמים קיבוציים, הפך יקר מדי ולא מספיק פרודוקטיבי על-פי המחירון. גל אחרי גל, בני ה-40 וה-50, נפרדו מעבודתם. אחדים זינקו על הצעות עבודה בדוברות או יחסי ציבור, האידיאליסטים הסכימו להיות נטע זר וזול בסביבת עבודה שהולכת ונהיית צעירה יותר.

תחילה נכבשו תפקידי הכתבים הזוטרים והמפיקים על-ידי פליטי גלי צה"ל ודובר צה"ל. אחריהם השתלבו עורכי העמודים, שמימנו את לימודי האוניברסיטה, ובשלב מסוים משרות עורכי המוספים וסגני העורך היו נחלתם של נערי פלא חדי ראייה ודעת.

התקווה היחידה של בני הדור ההוא, שעוד ראה בעיתונות קריירה, היתה אולי יום אחד להיות עורכים. כנראה שכעת גם תקווה זו נגוזה.

זו תקופה שבה הטכנולוגיה נותנת את הטון, וצריך מנהלים שיעמדו בקצב שלה. מסע החיים אינו רלוונטי עוד, להיפך. הוא מהווה נטל על המהירות והיעילות. עומק, אורך נשימה, בדיקה קפדנית של עובדות ואפילו אחווה, סולידריות ולויאליות - כל אלה עדיין שם, אבל חשובים הרבה פחות.

מי שצמחו באורם של ערכים אלה והביטו קדימה, קיבלו השבוע אסמכתא אחרונה לכך שהם אולי בני דור הביניים האחרונים בעולם העיתונות.

2. ראשונים בדורם

צריך להבין מה באמת רוצה האוצר מהטלוויזיה החינוכית כשהוא דורש לערוך מכרזים למשרותיהם של דן מרגלית, רונן ברגמן ועמנואל רוזן.

זו דרישה שמעולם לא הוצבה לרשות השידור, שם ממונים אנשים למשרות הגשה יוקרתיות בשיחות מסדרון ובישיבות בתי-קפה. אבל באוצר עומדים על כך שבחינוכית ייצאו למכרז על כל אדם שפותח מיקרופון.

זו לא בהכרח רדיפה אחר עיתונאי כזה או אחר, אם כי טענות כאלה נשמעות. זו קריאת-תגר על עצם הסמכות הבסיסית של הטלוויזיה החינוכית הישראלית לצור מוצרים עיתונאיים.

במשרד שבו ביקשו לא אחת לסגור את המוסד הוותיק, לא מצליחים לחיות בשלום עם העובדה שהגוף הזה קיים. באוצר לא רוצים לומר שעיתונאי הטלוויזיה החינוכית מיוחדים - להפך, הם רוצים לקבוע כי הם אפילו לא עיתונאים.

בעבור יפה ויגודסקי, גלריית העיתונאים המפוארת שעובדת בחינוכית היא מהות המקום שהיא מנהלת.

באופן קטגורי, אומר הפקיד באוצר כי אין הבדל בינו ובין מי שמגיש כבר 30 שנה את אותה תוכנית. על כן הוא דורש באופן תקדימי, אולי בעולם כולו, שעיתונאי יעמיד את עצמו למכרז ולמעשה לרוקן את מהותו מתוכן. זאת מתוך הבנה כי כששוללים את ההכרה בעיתונאי של גוף שידור - שוללים למעשה באחת את ההכרה ביכולתו לייצר עיתונות ובעצם בקיומו ככלל.