מלחמה וזיכרון

"עובדה", יום ה' 21:00, ערוץ 2 קשת

אני זוכר שלאחר אסון הקולומביה, כתבתי כאן שהאבל הלאומי על אילן רמון, תחושות אמיתיות שהרגישו אנשים שלא הכירו אותו מימיו, היה נעוץ בכך שהוא היה ישראלי מהסוג שכולנו רוצים להיות: גדל בפריפריה ועבר למרכז, היה חילוני אבל עם קשר יפה למסורת, היה חוליה בשרשרת שבין שואה לתקומה, טייס - שהוא תו התקן האולטימטיבי של הישראליות, ביחד עם הפניית הכישרון שלו לאפיק מגויס ולא תועלתני גרידא.

כל זה נותר נכון גם היום, כמובן, אבל איש לא תיאר לעצמו שפרק עצוב עוד יותר, גם אם בעל יופי משלו, בתולדות משפחת רמון, עוד עתיד להיכתב.

על הנייר, הייתי עלול להסתייג מסוג כזה של מסחטת דמעות בתוכנית כמו "עובדה", שבה הייתי מצפה לראות סיפורים חדשים או תחקירים, אבל במקרה דנן אפשר בהחלט להקל על אילנה דיין, להתפעם יחד איתה מרונה רמון ואפילו לכעוס עוד קצת על המדינה שאינה ראויה לקורבן כה גדול.

צ'ארלי וחצי

"2 גברים וחצי", עונה חדשה, ש' 19:05, "יס קומדי"

צ'ארלי שין, מי היה מאמין? אחרי קריירה שנראתה גמורה, כשהוא בקושי בן 40 וכבר "לשעבר", לוהק שין לסדרה הזאת, לכאורה סיטקום שיגרתי עם טעם של פעם, לא נועז (לכאורה), לא קליפי או תזזיתי בנוסח הסיטקומים מוטי-האינטרנט. פשוט קומדיה עם פאנץ' בכל כמה שניות ועם רעמי צחוק מתגלגלים מהסוג שהיה נדמה שעבר מהעולם.

למרות נתוני הפתיחה הלא מבטיחים, משהו בסדרה הזאת הצליח בענק: אולי זו הוכחה לכך שטעם הקהל אינו מתקדם כמו שאוהבים היוצרים לחשוב. אולי זו הגבריות האינפנטילית שקוסמת לכל זכר בעולם: להתפרנס היטב מבלי לעבוד, לרבוץ כל היום עם בירה מול ערוץ הספורט ולארח על המרפסת המפוארת שלך, הצופה אל האוקיינוס, כמעט בכל ערב, מישהי שנראית כדוגמנית-על. ויש עוד כמה חובות מעיקים, כמו למשל לנהוג במרצדס. יש מתנגדים בקהל?

אבל נדמה כי ב"שני גברים וחצי" יש יותר מכך: האח הלוזר של צ'ארלי הרפר, אלן הפיזיותרפיסט - גבר שמחובר יותר מדי לצד הנשי שלו, ג'ק הילד השמנמן שהפך למתבגר ספק מטופש ספק מתוחכם, ברטה סוכנת הבית והאמא המפלצתית והנימפומנית שצ'ארלי מתעב כל-כך, עד שהפך לשכפול גנטי גברי שלה.

לא נסיים את המלצת השבת מבלי להזכיר את "פלפלים צהובים" שעולה הערב ב(ה') ערוץ 2 (22:45, מיד אחרי "האח הגדול") - סדרת דרמה חדשה, טובה, שונה ומרגשת.

טוביה החולש

"עושים כבוד לטוביה צפיר", ו' 21:30, ערוץ 2

לטוביה צפיר מגיעה קצת עדנה, אחרי שבשנים האחרונות עסקה התקשורת בעיקר בספיחים לא מחמיאים שקשורים לקריירה שלו, פעם הימורים, פעם אלימות - והוא בכלל לא ידע שהוא כזה.

גם במדינה נורמלית היה טוביה צפיר, בגילו המתקדם, כוכב בדימוס, אבל במדינה נורמלית הוא היה נמצא בבית הלורדים של הופעות משתלמות במלונות יקרים בווגאס, עם קהל שלבוש היטב, ולא רץ מהצגת ילדים אחת לאחרת בתפקיד דובי, סבא או כל מה שאמן מכובד צריך לעשות כאן כדי להתפרנס.

ערב המחווה לכבודו ירכז כמה קולגות מוותיקי הבידור הישראלי, יחד עם כמה כישרונות חדשים ומוכרים יותר שאמורים למשוך קצת רייטינג.

כשמנתחים לאחור את הקריירה של צפיר, ניתן לראות שהיא חפפה את השנים, מאמצע שנות ה-70 ועד לאמצע שנות ה-80, שבהן הטלוויזיה הפכה את הפוליטיקאים שלנו ממנהיגים רחוקים למשהו נגיש - ולפיכך גם נלעג ומגוחך בפוטנציה.

צפיר נשאב לוואקום הזה, וכישרון החיקוי שלו הפך אותו למלך הבידור הישראלי - מה שהיה לצנינים בעיני מי שבעיניו "בידור" היא מילה נחותה, מול מילים גבוהות כמו "אמנות" או "סאטירה".

מאחר שזו התוכנית האחרונה בדרך לחזרתה של "ארץ נהדרת" ללילות שישי, אפשר לסכם ש"עושים כבוד" - למרות פשטותה ואולי אף בגללה - הצליחה לעורר געגוע לימים רחוקים: צביקה הדר בתפקיד עמוס אטינגר...