למה הגעתי לניו יורק?! / גלעד בלום

האופטימיות ששטפה את העיר (ואותי) אחרי ריצת ה-1-13 של הניקס, והביאה אנשים לקנות כרטיסים למשחק מול מיאמי ב-80 אלף דולר לחתיכה, מתפזרת לה לאיטה

כשהגעתי לניו יורק לפני 10 שנים, אמרתי לעצמי שסוף סוף אוכל לאהוד קבוצה נורמלית אחרי שסבלתי שנים מההתעללות של שאול אייזנברג באוהדים אדומים כמוני. הניקס היו בסיומו של עשור מכובד שבמהלכו לא זכו אמנם בתארים (בגלל מייקל ג'ורדן), אבל הגיעו לגמר פעמיים והגארדן חזר להיות ה"מכה" של הכדורסל או כמו שהכרוז אוהב לומר "האולם הכי מפורסם בעולם". כבר ראיתי את עצמי נכנס לרכבת התחתית ויורד בתחנת פן-סטיישן עם אלפי אוהדי ניקס שנשטפים לתוך הגארדן לסדרות פלייאוף בלתי נשכחות.

בפועל מה שראיתי מאז הגעתי העירה זו קבוצה מפוררת. במקום להילחם על כרטיס למשחק של הניקס, גיליתי שאת הדרך לשערי הגארדן המיתולוגי אפשר לקנות גם עבור מחירים מגוחכים של 15 דולר.

מי שלא חי במנהטן יתקשה להבין את התשוקה שיש לענף הזה ואת התסכול וההשפלה שחווים האוהדים של הקבוצה הוותיקה ביותר בליגה, אחת משתי קבוצות שמעולם לא החליפו שם או עיר מאז ייסוד הליגה ב-1946 (השנייה היא כמובן בוסטון סלטיקס). המצב הגיע לידי כך שהעשור הנוכחי הגרוע גרם לכך שהכדורסל המקומי הפך לענף הנחות מבין 4 הענפים המובילים של קבוצות מקצועניות מבחינת רמת עניין. אפילו קבוצת ההוקי קרח ניו יורק ריינג'רס שמשחקת בגארדן, ממלאת את האולם, מה שהניקס התקשו לעשות בשנים שעברו.

חובבי הכדורסל נדחקו לשוליים והשאירו את הבמה לקבוצות הבייסבול, הפוטבול וההוקי שהביאו כולן תארים לתפוח הגדול בעשור האחרון. אפילו הרד-בולס, קבוצת הכדורגל המקומית שרכשה את תיירי הנרי, עוררה יותר הד מהניקס. או ניו-יורק מטס, קבוצה שהיא מהות הלוזריות, הצליחה להגיע לגמר של הוורלד-סירייס בבייסבול (ולהפסיד למכבי עלית יאנקיז בגמר כמובן). הניקס הפכו לבדיחה רעה. הסלבס המפורסמים הגיעו לגארדן רק כשהקבוצות הבכירות עם כוכבי הליגה היו באות להתעלל בניקס מספר פעמים בשנה.

ואני גיליתי שגם לניקס יש את השאול איזנברג שלהם: אייזיאה תומאס.

***

במשך אותן שנים אומללות, לפני פתיחת כל עונה היתה ההנהלה נוטעת תקוות שווא אצל האוהדים הנואשים, הביאה מאמנים עם רקורד מוכח (לארי בראון), הביאה כוכבים מקומיים שהציתו את הדמיון (סטפון מרבורי), שמות מפוצצים (טרייסי מגריידי וסטיב פרנסיס), טריידים מתוקשרים (אדי קארי) - כל זה כדי למכור מנויים. בפועל כבר בסביבות הכריסמס החלו לסכם את העונה.

בשנתיים האחרונות נמכרה לאוהדי הניקס האשליה של "קיץ 2010". הקיץ שבו יגיעו לעיר לברון ג'יימס, ואולי גם דוויין ווייד. גם אני כמו לא מעט אוהדים נאיביים פנטזתי ולא הקשבתי למת'יו, השוער בלובי של הבניין שלי, זה שמדי שנה מצנן את ההתלהבות שלי מכל ניצחון מקרי או טרייד מפוקפק. מת'יו, שמאמן קבוצות ילדים בליגת הכדורסל של הארלם בזמנו הפנוי, היה ילד בשנות השבעים כשהניקס הציגה את קבוצת הפאר שהביאה שתי אליפויות עם וולט "קלייד" פרייזר, וויליס ריד, ביל ברדלי ופיל ג'קסון כשחקן שישי.

מת'יו לצורך העניין הוא דוגמה קלאסית לתהליך שעוברים אוהדים בניו יורק אחרי כל כך הרבה שנים של חוסר הצלחות. מילא המרירות, אבל זו יותר התחושה שאין לקבוצה הזאת יכולת אמיתית להרים ראש, כי "עד שג'יימס דולאן (היו"ר והבעלים) לא יילך הביתה לא יצמח דשא בקבוצה הזאת", מרצה לי מת'יו. "כל מה שמעניין אותו זה לשים את התחת של האנשים על הכיסאות בגארדן. יש לו מיליון עיסוקים אחרים, הוא אגואיסט שלא שם על האוהדים שרוצים לראות כדורסל אמיתי".

אבל למה שילך? גם כשהקבוצה לא פוגעת, כרטיסים עדיין נמכרים מראש לחברות ולעשירים שממילא קונים מינוי שנתי ומגיעים רק למשחקים האטרקטיביים. ועובדה שהניקס אחרי 10 שנים של חושך עדיין לא מתביישים למכור את הכרטיס הממוצע השני הכי יקר בליגה - 71 דולר בעונה שעברה. מבחינת דולאן, הניקס שמגלגלים עסק של 200 מיליון דולר בעונה, הם טיפה קטנה כל-כך בביזנס העצום שלו: חברת התקשורת כייבלוויז'ן, שדרכה מחזיק דולאן בניקס, הכניסה בשנה שעברה 7.7 מיליארד דולר, כשדולאן עצמו לוקח שם צ'ק שמן של 17 מיליון דולר.

גם כשהוחתם אמרה סטודמאייר בתחילת העונה התחושה היתה שזה מספיק, והאוהדים מיהרו ל"פרשן" את המצב בדרכם הפשוטה: כ-300 אלף כרטיסים שנרכשו על-ידי ניו-יורקרים למשחקים של הניקס ל"עידן לברון" נפלטו לשוק הכרטיסים מיד שנייה, רובם במחירי הפסד.

אבל אמרה והניקס הפתיעו. אחרי פתיחת עונה רעה ומאזן 8-3, הוא לקח פיקוד על הקבוצה בצוותא עם ריימונד פלטון, הרכז שנותן עונת אולסטאר יוצאת דופן, והשניים סחפו את הניקס לריצה של 1-13 - משהו שלא עשו מאז 1994. במהלך הריצה שבר אמרה את שיאו של ווילי נואלס מ-1964 כשקלע 30 נקודות או יותר במשך 8 משחקים רצופים תוך תצוגות קלאץ' ברבע הרביעי שהזכירו את יואינג בגדולתו.

כל אותם אוהדים (ואני ביניהם) שקברו את הקבוצה התחילו לרוץ כמו כלבים אחרי כרטיסים למשחקים. הגארדן שהיה סולד-אאוט בעונה שעברה ב-60% מהמשחקים, רשם 9 סולד-אאוטס ב-11 מהמשחקים ששוחקו עד כה העונה.

 מדיסון סקוואר גארדן, ניו יורק / צילום: רויטרס
  מדיסון סקוואר גארדן, ניו יורק / צילום: רויטרס

הגארדן. 9 מ-11 סולד אאוטס העונה (צילום: רויטרס)

***

אז לאן הניקס יכולים ללכת? כשהעורך ביקש ממני להכין טור על הניקס הם היו במאזן יפה של 9-16. "אתה מנחס אותנו", אמרתי לו. "יש לנו את בוסטון ומיאמי על הראש ואחר כך קליבלנד בחוץ. זה שלושה הפסדים בפוטנציה". כך גם קרה: מול בוסטון קיבלנו מותחן אדיר באווירה של פלייאוף, וסל הניצחון של פירס על הראש של סטודומאייר 0.4 שניות לסוף היה דקירה בלב בעיקר כי לפני המשחק הוא ענה לשאלה בקשר ליריבות עם עם הניקס בתשובה: "יריבות? לא שמעתי על כזאת יריבות, כשתהיה יריבות בין הסלטיקס לניקס אני כבר לא אהיה בליגה". יומיים אחר כך הגיע לברון ועשה טריפל-דאבל בהליכה מול הניקס העייפים בדרך לניצחון קליל של מיאמי שהראה לניקס שהם רחוקים מלהיות בליגה הבכירה של הקבוצות. ואחר כך זה כבר היו הניקס הישנים והרעים של לפני הריצת 1-13 - מול קליבלנד האבודה שהגיעה אחרי 10 הפסדים רצופים איבדו הניקס יתרון בדקה האחרונה והתפרקו בהארכה.

***

עכשיו נשאלת השאלה מה יקרה. האם יחזרו להיות לוזרים חסרי זהות או שיוכיחו לכולם ובעיקר לעצמם שיש בהם משהו אחר השנה. האינסטינקט שלי אומר לי שהם יגיעו לפלייאוף לראשונה מזה 7 שנים, ובמזרח החלש אפילו יוכלו לעבור סיבוב. אבל זה אינסטינקט של אוהד הפועל שהמשיך ללכת לאוסישקין גם כשהתברר לו שכבר אין שם קבוצה.

המציאות, כמו תמיד, נמצאת באמצע, אי שם בין הפנטזיות הרומנטיות שלי והציניות המרירה של מת'יו. בשביל קצת ריאליזם התקשרתי לדן מרקוביץ', עיתונאי ספורט מקומי ותיק שכתב בין השאר את האוטוביוגרפיות של וולט "קלייד" פרייזר, שחקן הניקס הטוב בכל הזמנים ושל ג'ון סטרקס שכיכב בשנות ה-90' הזוהרות.

"אחרי עשור שבו הם היו בזיון מבחינת החומר האנושי שהסתובב בקבוצה, עם אנשים תת-רמה כמו מרבורי, אדי קארי ואיזייאה תומאס, אני חושב שסוף סוף יש לניקס ניהול טוב וחומר שחקנים איכותי ומעל הכל אינטיליגנטי", מסביר מרקוביץ'. "לראשונה מזה זמן רב יש הרגשה שנבנה משהו חיובי. אני לא בטוח שד'אנטוני הוא המאמן הנכון. הוא לא מאמן הגנה, הם הקבוצה השלישית הכי גרועה בליגה בספיגת נקודות, וללא הגנה אין תקומה בליגה הזאת. חסר להם שחקן כמו צ'רלס אוקלי או אנתוני מייסון בזמנו, אחד שישאב ריבאונדים ויפחיד שחקנים בצבע. כבר ברור שסטודמאייר הוא לא שחקן כזה, אלא יותר מכונה התקפית. אני גם חושב ששווה להקריב 2-3 שחקנים אפילו אם זה גאלינרי וצ'נדלר עם כל הצער, ולהביא את כרמלו אנתוני בכל מחיר, ועדיף לעשות את זה עכשיו כשהמניות שלהם עדיין בעלייה".

מת'יו הפסימיסט אומר ש"כרמלו בחיים לא יגיע. הוא משתמש בניקס כפיתיון לקבוצות אחרות להעלות את המחיר שלו. זה הכל הצגה".

אבל אפילו מת'יו נביא הזעם לא יכול לשנות את המציאות בשטח: עד העונה אחד הדברים הקלים ביותר להשגה בעיר בשנים האחרונות היה כרטיסים למשחקים של הניקס. חברים עם מנוי שנתי היו מציעים לי כרטיסים בחינם כמעט מידי שבוע והספסרים היו מתחננים להיפטר מכרטיסים במחירים מגוחכים. למשחק של יום שישי שעבר מול מיאמי כבר נמכרו כרטיסים בצדי המגרש במחירים ניו-יורקיים טיפוסיים: 80 אלף דולר לחתיכה.

ואני? אני אופטימיסט נאיבי ופראייר שרק מתחלף, ומזכיר לעצמי בחדרי חדרים שבפעם האחרונה שעלינו לגמר ה-NBA זה היה מהמקום השמיני במזרח. אז לחלום מותר, לא?