קפה ספיר, רחוב ביאליק, תל אביב 1932 / צלם: זאב אלכסנדרוביץ'
"קפה ספיר" זמן קצר לאחר שנפתח, 1932. צילום: זאב אלכסנדרוביץ'
פעם, תל אביב הקטנה לא הייתה כל-כך קטנה, לפחות במושגי המחצית הראשונה של המאה ה-20. עם קום המדינה אחד מכל שלושה יהודים בישראל היה תל אביבי, אך גם בעשורים שלפני כן הלכה והתפתחה בתל אביב סצנה תרבותית חילונית מודרנית, כיאה לעיר העברית הראשונה.
הזרעים הראשונים לכך נזרעו כבר בתחילת שנות ה-20, אך את הצביון הבורגני-בלייני שלה חייבת תל אביב לעלייה הרביעית והחמישית, שהביאה רבבות עולים בני המעמד הבינוני ממרכז אירופה, בעיקר מערי גרמניה, בין השנים 1924-1939. מרבית העולים האלה התיישבו בת"א המתפתחת, וחיי התרבות והבילוי שגשגו.
בתי הקפה החדשים עוצבו בסגנון הבינלאומי והתאפיינו בעיצוב פנים חדשני ואלגנטי, בסגנון "ייקי". תרבות הבילוי החדשה התבטאה בהופעה מוקפדת ואופנתית וישיבה עם הפנים אל הרחוב הסואן במטרה "לראות ולהיראות". המלצרים לבשו מדים, התפריט היה איכותי ומגוון ומוזיקה תקופתית הנעימה את זמנם של הבליינים. נוצרו חבורות של סופרים ואמנים שזוהו עם בית קפה זה או אחר. המשוררים והציירים הנציחו את בתי הקפה שהיו ביתם השני.
בהשראת הסגנון הבינלאומי
אחת הדוגמאות הטובות לתקופה היא "קפה ספיר" שנפתח בשנת 1932 ברח' ביאליק 2. בין האמנים, השחקנים ואנשי הרוח התל אביביים ישבו בו גם דרך קבע ראש העיר מאיר דיזנגוף, המשורר הלאומי חיים-נחמן ביאליק ומפורסמים רבים של התקופה.
חוקרת תולדות תל אביב ומחברת הספר "ביאליק הרחוב", שולה וידריך, מספרת: "המבנה בביאליק 2 תוכנן על-ידי זכי שלוש, אדריכל מבני משפחת שלוש הוותיקה. הסגנון הבינלאומי הכתיב צורות בהשראת עידן המכונה: חזית מעוגלת מעוצב כחרטום אוניה, שבו נקבע מעקה דמוי צינור המלווה את הגג כמעקה סיפון. קווים אופקיים אופייניים למודרניזם נקטעים בשישה עמודים במרווחים שווים, וביניהם חלון ראווה שקוף. גג הקפה שימש גם לנשפי ריקודים.
"בתי קפה פעלו בו משך שנים רבות: קפה 'שלושה כושים' שפעל בחלקו האחורי ונסגר בשנות ה-30 היה כנראה הראשון, ובמהלך שנות ה-30 וה-40 פעלו בחזית הבניין קפה ספיר, שהפך לקפה זמיר, שהפך לקפה גן רווה, שהפך לקפה פאר. גן רווה זכור לוותיקים כבית קפה אלגנטי שבו נשים אלגנטיות ישבו תחת השימשיות והקפידו על מנהג קפה של חמש כמנהג האנגלים. בשנת 1949 ביקש קולנוען צעיר בשם בן עוזרמן להקרין בקפה פאר סרטים תרבותיים לפי מתכונת של "ניו רייל ת'יאטר". בפנייתו לעירייה הוא הדגיש כי זהו ניסיון חלוצי לפתח במדינה הצעירה תיאטרון קבוע ליומנים וסרטים תרבותיים. העירייה דחתה את הבקשה.
"לאחר תקופה שבה פעלו בבניין חנות מוצרי חשמל שאותה החליפה חנות לחיות מחמד, חזר הבניין בסוף שנות ה-90 לעידן בתי הקפה. בית קפה שפעל בפינה המעוגלת של ביאליק 2, מיי קופישופ', נפגע בגל הפיגועים בתל אביב על-ידי מחבל מתאבד ב-2002. המלצרית רחל צרכי נהרגה, ובית הקפה נסגר".
לדברי וידריך, גם מעבר לכביש, בביאליק 1, סצנת בתי הקפה התרחשה במלוא עוזה. "בקומת הקרקע של בית מס'1 פעל בסוף שנות ה-20 ובשנות ה-30 קפה רצקי של משפחת רצקי, שנודע כמרכז חשוב של סופרים ואמנים.
בספר האורחים של רצקי, מחברת ענקית שכריכתה עור, מתנוססות חתימות ולעיתים שירים של באי בית הקפה: ביאליק, דיזנגוף, טשרניחובסקי, שלונסקי, אלתרמן, ראובן רובין ועוד. יום אחד העליב רצקי את אחד מגיבורי התרבות, ואלו מיד קמו ולא שבו. כך נסגר קפה רצקי. החשיבות של המבנה היא בסגנון הבנייה ובעובדה שהוא מעוגן בתצלומים היסטוריים ומהווה מעין שער לרחוב הקסום. גם הבניין בביאליק 1 יצא מרשימת השימור, ואולי ממתין לו גורל דומה".
"ראוי לכל שימור שבעולם"
ישראל גודוביץ', לשעבר מהנדס העיר ת"א, כועס מאוד. "לא האמנתי כשאמרו לי שהולכים להרוס את קפה ביאליק. אין יותר בתי קפה כאלה בת"א, את הכל כבר הרסו. נשאר רק אחד, רווי בהיסטוריה, ועוד במקום ייחודי שהוכרז ע"י אונסק"ו כמתחם לשימור. לכל עיר בעולם יש בתי קפה שכולם הולכים לראות, וזה היה בית הקפה של ת"א, שהייתה יודעה בבתי הקפה שלה יותר מכל עיר אחרת בארץ. מדוע תל אביב מתגאה שהיא מוכרת ע"י אונסק"ו אך לא עושה שום דבר בעניין? זה הכל עניין של החלטה: להכריז על הבניין כבניין לשימור, זה הכל.
"מחלקת השימור בעירייה אמרו שמדובר בבניין קטן שאין לו נפח חשיבותי מספיק כדי לקבל תואר של בניין לשימור. מה זה הנימוק הזה? ברח' רוטשילד יש קיוסק קטנטן שהוכרז לשימור, בניינים נוספים בני קומה אחת מוגדרים לשימור, מדוע זה לא? הבניין ראוי לכל שימור שבעולם. אני קורא לראש העירייה: אל תמאיס עלי את תל אביב!"
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
