תעודת שליש בבי"ס ע"ש דייויד סטרן

אז מה יש לנו ב-NBA העונה? הרבה מדי קבוצות גרועות; מפלצת בשם בלייק גריפין; ולברון, לברון ועוד לברון

פחות או יותר שליש עונת NBA מאחורינו. עבר יחסית מהר. לא מספיק זמן למסקנות מצלקות אבל מספיק זמן להערכות תקופתיות.

1. הטרנד: רצפי ניצחונות. כמה שיותר ובמקביל. בוסטון (14 ניצחונות), מיאמי (12), דאלאס (12), סן אנטוניו פעמיים (12 ו-10). לא רק האליטה נהנית. גם מעמד הביניים: הניקס (8 ברצף ו-13 מ-14), ניו אורלינס (8), יוטה (7). כשהטרנד שלך הוא אינפלציה, אתה צריך להתחיל לדאוג. ולפחות בנאדם אחד מודאג: לברון ג'יימס.

ג'יימס אמר לפני שבוע, אולי לראשונה בקריירה שלו, משהו עם מהות: שאין מספיק כישרון ב-NBA בשביל 30 קבוצות ו"זה יהיה נהדר אם הליגה תתכווץ". במציאות כלכלית ורודה הסיכוי שדייויד סטרן יכווץ את הליגה שקול לסיכוי שמארק צוקרברג ימכור את פייסבוק. אבל המציאות הכלכלית באמריקה היא הכל חוץ מוורודה, וסטרן, שבינתיים נאלץ לקנות בחזרה זיכיון אחד (ניו אורלינס הורנטס) ומאוד מתקשה למצוא לו משקיע חדש, מתחיל לחשוב בכיוון. עד שהוא יתחיל לעשות משהו בכיוון, אנחנו נמשיך לראות בולמוסים של ניצחונות ומאזנים מנופחים.

2. המותג: בלייק גריפין. לגריפין יש 21.5 נק' (ב-52.4% מהשדה) ו-12.4 ריב' למשחק בעונת הרוקי שלו (הוא נבחר ראשון בדראפט 2009 אבל החמיץ את כל העונה שעברה בגלל פציעה). הוא סיים את 18 המשחקים האחרונים שלו עם דאבל-דאבל. והקליפרס, לאחר תחילת עונה יותר מדכאת מהסוף של "מיליון דולר בייבי", ניצחו 5 מ-7 המשחקים האחרונים (כולל ניצחונות על קבוצות לא רעות כמו שיקגו ופיניקס). ביל סימונס, הכותב הבכיר של ESPN ובעל מנוי למשחקי הקליפרס, סבור שגריפין הוא "הכלאה מטורפת בין שון קמפ הצעיר ללארי ג'ונסון הצעיר, הוא נראה כמו אחת מהשחקניות השאפתניות האלה שהרגע עברו להוליווד עם חלומות לכבוש את העיר".

קצת קשה לכבוש עיר כמו לוס אנג'לס ממושל כמו קובי בראיינט. אבל כמות ההיילייטס שגריפין - האתלט הכי אקסטרימי שראיתי על מגרש כדורסל - מייצר, הופכת אותו למותג הכי חם בליגה. תעשו לעצמכם טובה ותקישו בלייק גריפין ביוטיוב.

3. הארכיטיפ: הפוינט גארד. דרון וויליאמס (יוטה); דריק רוז (שיקגו); ראסל ווסטברוק (אוקלהומה סיטי); ג'ון וול (וושינגטון). כולם מעל 1.90 מטר, כולם מעל 85 ק"ג של שרירים, קולעים יותר מ-20 נק' למשחק עם לפחות 4 ריב' ו-8 אסיסטים, רצים את המגרש כמו ראנינג-בק וקופצים לשמיים כמו ווייד-רסיבר בפוטבול, כולם יותר סקוררים מרכזים. האבולוציה של העמדות בכדורסל היא נושא מרתק. ממעוף הציפור אפשר לומר שהמשקל עבר מהסנטר (ביל ראסל, ווילט צ'מברלין, קארים עבדול ג'באר) לפורוורד (לארי בירד, מג'יק ג'ונסון - שהיה סמול פורוורד ששיחק כרכז) לשוטינג גארד (מייקל ג'ורדן, קובי בראיינט) ובקרוב, כך זה נראה, לפוינט גארד.

כלומר: הפוינט גארד יהיה דמות הכדורסלן עם הסט האידיאלי של תכונות פיזיות ומקצועיות הנדרשות כדי לשלוט במשחק.

4. האדם (האמריקני) הלבן: נמצאה עדות לקיומו. קוראים לה קווין לאב. לאב קולע העונה 20.9 נק' במינסוטה אבל בעיקר מוביל את הליגה עם 15.3 ריב' למשחק. לפני חודש וחצי הוא התחרפן עם 31 ו-31 - הראשון שעובר את ה-30 בנק' ובריב' מאז מוזס מלון לפני 28 שנה.

לאב מגיח לאחר שהאמריקני הלבן פשוט נושל מהרמות הגבוהות של הכדורסל. לא חסרות אגדות כדורסל לבנות באמריקה, מג'ורג' מייקן דרך בוב פטיט, ג'רי ווסט, פיט מארביץ' ועד בירד, קווין מקהייל וג'ון סטוקטון. יש 17 לבנים ברשימת 50 השחקנים הגדולים בהיסטוריה של ה-NBA. הרשימה הזאת הורכבה ב-1996. מאז לא צמח אפילו כדורסלן אמריקני לבן משמעותי אחד. אולי קווין לאב יהיה הראשון.

5. המלך: עדיין לברון ג'יימס. לפחות תיאוריה אחת מהפגרה, שאני הייתי שותף להפצתה, הופרכה: שג'יימס אינו אלפא מייל ולכן הוא הלך לקבוצה של מישהו אחר (דוויין ווייד). היא הופרכה בערב אחד בקליבלנד שבו הבוז של 20 אלף שונאים "נשמע כמעט כמו כוורת", אומר סימונס, "ולברון היה הלברון שהתגעגענו אליו: לברון שתוקף, לברון גדול מהחיים, לברון שהכדור תמיד בידיים שלו, לברון שהוא כוח טבע, לברון שהוא שחקן שלגמרי יכול לנצח אותך בסדרת פלייאוף". מאותו ערב מיאמי היא לגמרי הקבוצה של ג'יימס. כמעט צר לי לכתוב את זה, אבל הכישרון של ווייד מחוויר ליד ג'יימס. וכמו שאפשר היה לראות בסטייפלס סנטר בחג המולד, גם הכישרון של קובי בראיינט.