נדחתה בקשת אוסיף מזרח אירופה ואוסיף רומניה לביטול פסק בוררות

נקבע כי שווי המניות שהוקצו למנהלים, אבנר בר ורמון עמית, באוסיף רומניה עומד על סך 474 אלף אירו

בית המשפט המחוזי בתל-אביב דחה בשבוע שעבר (ד') את בקשת החברות אוסיף מזרח אירופה ואוסיף רומניה לביטול פסק בוררות שניתן בעניינן, וקבע כי שווי המניות שהוקצו למנהלים, אבנר בר ורמון עמית, באוסיף רומניה, עומד על סך 474 אלף אירו.

"הארומה העולה מהבקשה היא כי מדובר בהעלאת טענות בדיעבד כאמתלא לביטול פסק הבוררות, משהמבקשות (אוסיף) לא היו שבעות-רצון מתוצאות פסק הבוררות", קבע השופט חאלד כבוב.

במסגרת פסק הדין הביע כבוב תמיהה על כך שאוסיף לא זימנה לעדות את המנהלים שהיו מעורבים באופן ישיר בהליך, ותחת זאת בחרה להעיד את שלמה אייזנברג, שהודה בבית המשפט כי לא היה מעורב אישית בהליכים שהתנהלו ובשיחות קריטיות שנוהלו בין הצדדים.

המשיבים בבקשה, רמון עמית ואבנר בר, שימשו במשך מספר שנים כמנהלים בחברת אוסיף רומניה (חברה-בת של חברת אוסיף השקעות בע"מ). כחלק מההסכמות בין החברה לבין מנהלים נחתמו בין הצדדים הסכמים להקצאת מניות, מכוחם הוקצו למנהלים 10% ממניות אוסיף רומניה. עם סיום ההתקשרות ביקשו המנהלים לממש את האופציה שניתנה להם, ולצורך כך מינו הצדדים את רו"ח יחיאל אבן כבורר לצורך קביעת ערך המניות שישולם למנהלים על-ידי אוסיף.

בבקשה לביטול פסק הבוררות של אבן, טענה אוסיף, באמצעות באי-כוחה, עורכי הדין ירון אלכאוי והראל שחם, מגורניצקי ושות', כי יש לבטל את פסק הבוררות מהטעמים של פגיעה בכללי הצדק הטבעי, הפרת החובה לתת להן הזדמנות נאותה לטעון טענותיהן, ניגוד עניינים ונגיעה אישית של הבורר, חריגת הבורר מסמכותו וכן מהטעם כי יש בהחלטות הבורר כדי לגרום לאי-צדק ולעיוות דין חמור כלפיהן.

המנהלים, באמצעות באי-כוחם, עורכי הדין נבות תל-צור וטל שפירא, טענו מנגד כי בקשת אוסיף היא נדבך נוסף בניסיונות לדחיית הקץ ומהתחמקות ממילוי התחייבות כספית מפורשת שנטלו החברות על עצמן, וזאת נוכח מצבן הכלכלי הקשה.

המנהלים טענו כי בקשת אוסיף היא למעשה ערעור על החלטת הבורר, וכי אין מקום ל"טענות ערעוריות" בבקשה לביטול פסק בוררות. עוד טענו המנהלים כי החברות העלימו עובדות יסוד מבקשתן, ובכלל זה כי נציגיהן הודו במספר הזדמנויות כי שווי המניות עומד על מיליוני שקלים.

לאחר שבחן את טענות הצדדים, קבע המחוזי כי "בקשת המבקשות נולדה מתוך מצוקה וחוסר שביעות-רצון מתוצאות הפסק". עוד קבע בית המשפט כי "לא קיימים הטעמים האמיתיים המצדיקים ביטול פסק בוררות".