מגזר השתקנים

אנשי עסקים ברכו אותי בסתר על האומץ לסכן את עסקי ולהגן בפומבי על ארגוני זכויות אדם

בינואר 2011 פרסמתי במדור זה מאמר תחת הכותרת "פטריוטיזם מזויף", שבו עמדתי על הסכנות הטמונות בהצעות לחקירה פרלמנטרית של ארגוני זכויות האדם והאזרח ומקורות המימון שלהם, שמתקראים, משום מה, ארגוני "שמאל".

בעקבות המאמר טילפנו אליי כמה אנשי עסקים, כולל אנשי שוק ההון, ומעניין היה המוטיב שחזר בדברי כולם. מעבר להערכה לעצם הדברים, כולם ביטאו הערכה מיוחדת לכך שכתבתי את הדברים מתוך פוזיציה של איש עסקים שמסכן את עסקיו.

שכן מה שכתבתי עלול לא למצוא חן בעיני חלק מלקוחותיי. בכך, הם מיקדו את תשומת-הלב לאחת הסוגיות הכואבות ביותר: שתיקתו של המגזר העסקי אל מול פגיעה אפשרית ביסודותיה הדמוקרטיים של המדינה.

לצערי, אין זו הפעם הראשונה. הפחד והחשש לאובדן עסקים מאפיינים את התנהגותם של אנשי עסקים בישראל בסוגיות רבות. כך כאשר מדובר בשכר הבכירים, בוועדת ששינסקי, וכך כאשר מדובר בנושאי רגולציה מכבידים, ולעתים מיותרים.

רוב אנשי העסקים נוהגים להתבטא רק כאשר הדבר נוגע להם ישירות ועלול להשפיע עליהם לרעה. כאן בדיוק טמונה הנקודה הבעייתית. הפחד והאדישות הם שני אלמנטים שיודע לנצל מיעוט קיצוני ונחוש. האדישות היא מחלה ישראלית שיודע לנצל גם השלטון. רק בישראל ייתכן מצב שבו השלטון סוחט ושוחק את המעמד הבינוני (ראו העלאת מסים שערורייתית על הדלק) ופרט לכמה מאמרים מלומדים - אין תגובה.

מי יודע, אולי המחאה בפייסבוק ובטוויטר תעשה בסופו של דבר את העבודה גם בישראל. ויש כמה סימנים מעודדים מבחינה זו בימים האחרונים, מצד ציבור שקצה נפשו במתרחש במדינה. אבל, מקומם של אנשי העסקים נפקד.

אני מבקש להזכיר לחבריי, אנשי העסקים, שלא נולדנו כאלה. איש עסקים, כמו כל אחד אחר, הוא קודם כול בן אדם; אח"כ אזרח המדינה, שיקרה לליבו לא פחות מאשר לכל אחד מ-120 חברי-הכנסת, ורק לבסוף - איש עסקים. איש עסקים הוא גם, קודם כול, הורה לילדיו, בן (או בת) להוריו, סבא (או סבתא) לנכדיו.

לכן, מוזר לי לראות את האדישות של חלקים גדולים מהקהילייה העסקית לשחיקה בערכים הדמוקרטיים שישראל נוהגת להתגאות בהם. עוד יותר מוזרה בעיניי העובדה, שמעטים כל-כך רואים את הקשר הישיר בין תרבות דמוקרטית בריאה לסביבה עסקית בריאה ולפריחה כלכלית.

הקהילייה העסקית אינה יכולה להרשות לעצמה שהדמוקרטיה בישראל תתערער - גם מסיבות כלכליות גרידא, אבל בעיקר מסיבות מוסריות ועקב דאגה לאיכות החיים במדינה. והדמוקרטיה הישראלית כבר מצויה בתהליך של התערערות, שהצעות לחקירה פרלמנטרית של ארגוני ה"שמאל" הן רק חלק ממנו. ביסוד העניין עומד אובדן האמון של חלקים גדולים של הציבוריות הישראלית במוסדות הדמוקרטיים של המדינה, כמו גם תחושת מיאוס כלפי כנסת ישראל וערעור מעמד בית המשפט העליון.

מדי שנה מתפרסמים בתקשורת הכלכלית דירוגים שונים של אנשי עסקים המשפיעים על המשק. רובם שמחים להיכלל ברשימות אלה. מעטים שואלים את עצמם - על מה בדיוק הם משפיעים. נכון, רבים מהם יכולים לזקוף לזכותם את העובדה שהם מעסיקים מאות עובדים, תורמים לקהילה ועוד זכויות. אבל האם הם באמת משפיעים על החברה הישראלית? נדמה לי שהתשובה היא: הרבה פחות מכפי שהם חושבים.

אם הקהילייה העסקית תמשיך בדרכה ותיתן לרוח הרעה להשתלט על המדינה, היא תהיה זו שגם תשלם את מחיר האדישות והפחד שגזרה על עצמה. השתיקה של המגזר העסקי היא פתרון נוח מאוד באופן זמני. חשבון המצפון, והחשבון העסקי אף הוא, יוגש לה ביום מן הימים, והוא לא כל-כך רחוק כפי שהוא נשמע.

צבי סטפק הוא יו"ר בית ההשקעות מיטב