יש לנו הרבה ללמוד מהמצרים

"וולקום תו איג'פט, אנחנו מצטערים, תבינו, אנחנו פשוט חייבים לשמור על מה שיש לנו"

בתוך האנרכיה הבלתי נתפסת שנמצאת במרחק שעת טיסה בלבד מתל-אביב, קשה שלא לעמוד משתאים ומלאי הערצה אל מול העם המצרי שמצליח בימים הקשים האלה להכתיב את הגבולות לעצמו, לקבוע לעצמו סדרי עדיפויות חדשים , להשליט סדר ברחובות ולהתגייס כתף אל כתף באמצעים מקוריים כדי לשמור על הביטחון האישי ועל הרכוש.

את הדרך הקצרה גיאוגרפית משדה התעופה של קהיר ללב המהומות בכיכר תחריר עשינו אמש כשאנחנו עוברים דרך לא פחות מ-106 נקודות בידוק, מחסומים כאלה שלא היו מביישים אף יחידה לובשת מדים שלנו. את אלה מהם שנבנו מטעם הצבא או המשטרה ניתן היה לספור על שתי ידיים.

בכל פינת רחוב הציבו דיירי השכונות מחסומים מאולתרים מכל הבא ליד, מבקשים לשמור על הרחובות מפני הביזה. נערים עם אלות, חרבות ודוקרנים, גברים משכילים בלבוש מערבי ואפילו נשים ללא כל כלי נשק שעצרו כל רכב שהתקרב בשבע עיניים: חוקרים ומסבירים. כששמעו את אחת משתי מילות הפלא היחידות שקיימות עדיין: "תיירים או עיתונאים"- מיד שיגרו ללא קשר לגילם או מעמדם חיוך מתנצל וגמגמו באנגלית מתאמצת "וולקום תו איג'פט, אנחנו מצטערים תבינו אותנו אנחנו פשוט חייבים לשמור על מה שיש לנו".

גם מחסומי הצבא נפתחו אל מול האזרחים הזרים שנקלעו בטעות או במתכוון לאירועים כאן, כשהם מזיזים אפילו את הטנקים הענקיים שחסמו אתמול במשך מרבית שעות היממה את הרחובות לטובת כלי הרכב של העיתונאיים.

יש לנו , הישראליים, הרבה סיבות לגאווה על היכולת שהייתה לנו להקים דמוקרטיה יציבה בתוך תנאי השדה של המזרח התיכון שמתפרצים פתאום בשיא הכוח קרוב כל כך הביתה - אבל גם יש לנו מה ללמוד מהמצריים: מהעם הזה שסימן לעצמו באופן ברור ועצמאי סדר עדיפויות, שללא הבדלי מעמדות כמעט יוצא לרחובות להביע את דעתו ושגם בתנאי קיצון מגייס את הכוחות כדי לשמור על הבית בעצמו, באופן ספונטני-בלי אינטרנט, עם שאריות של רשת סלולארית ובאופן הכי אותנטי.

יש לנו מה ללמוד מהסטודנטים שעזבו הכל ובזמן העוצר הקימו משמרות סביב המוזיאון כדי לספר בעיניים מתרגשות איך הם נותרו כאן כדי להגן בגופם על אוצרות תרבותיים, מהאישה עם המשקפיים והמעיל הגדול שעומדת בשתיים בלילה במחסום ומבקשת מכל רכב עם חיוך מתנצל תעודות מזהות.

יש לנו גם מה ללמוד מהפעילים הפוליטיים, ללא קשר לדעותיהם, שגם כנגד ניתוק אמצעי תקשורת שלהם ממשיכים לעמוד על דעתם ולמחות את מחאתם וגם מחיילי הצבא, שלא ממש יודעים למי עליהם לציית ואיך, אבל עושים הכל כדי לשדר שהכל יהיה בסדר ולשלב זרועות עם המפגינים עצמם כדי לשמור על המשותף.

מעטים יודעים איזה שלטון יאפיין את מצרים בעוד שבוע, חודש או שנה - יכול להיות שזה יהיה עוד פחות טוב לישראל ולמערב ובכל זאת יש משהו מרגש בעם הזה שמרגיש עכשיו שהוא חווה את יציאת מצרים הפרטית שלו גרסת 2011 - בלי לחצות את ים סוף ואפילו בלי טוויטר ופייסבוק ששותקו, אבל עם רצון ליצור איזשהו עתיד שהוא עומד מאחוריו.