עם כל הכבוד

הנימה האפולוגטית שליוותה השבוע את פרשת גלנט הגוועת הזכירה מאוד את הדרך שבה חילונים מדברים על הדת. "אני מאוד מעריך את תרומתו של האלוף גלנט" היה משפט הפתיחה של כמעט כל ראיון בנושא, בין אם המרואיין היה מאנשי האלוף או ממתנגדיו.

המשפט הזה, שהיה כמעט למנטרה, הזכיר במשהו את הדרך שבה חילונים מדברים כאן על דת. כמה פעמים שמעתם (ואולי השמעתם בעצמכם) את המשפט: "דווקא יש לי הרבה כבוד לדת", בדרך-כלל בפתח שיחה שבה מתכוון המשמיע לתקוף את מה שנתפס בעיניו ככפייה דתית?

ייתכן שמקורה של האפולוגטיקה המובנית הזאת הוא בתחושות האשם של הדובר: מן הסתם גדל בבית מסורתי או דתי, ואפשר שגדל בבית חילוני, אבל הסבא, אוי הסבא. ואולי לא הכיר כלל את סבו, אבל מאי-שם נשלפו צילומים בשחור-לבן של הסב שהיה, כמעט כמו כל יהודי לפני מאה שנים, אדם דתי, בוודאי דתי יותר מנכדו החופשי וההולל.

אפשר שלא מדובר ברגשות אשם בלבד: רבים מהחילונים אינם מרגישים בנוח משום שלא הצליחו לצקת להוויית חייהם תכנים שיחליפו את התכנים הדתיים.

האופן שבו התבטלו גם הגרועים שבמבקריו של גלנט בפני מושא ביקורתם מעיד על תחושות אשם דומות בקרב הציבור כלפי לובשי המדים. עברו הימים שבהם צה"ל היה צבא העם, והדיסוננס שנוצר בין הצורך בצבא חזק לבין העובדה שרובנו מנתקים איתו מגע כעבור 3 שנים הוליד את הטון האפולוגטי הזה.

מודע לרגשות האשם הציבוריים, כיוון גם האלוף גלנט את מתקפת היחצנות המאוחרת (מדי) שלו, לאותה נקודה: "אני נתתי את כולי למדינה, והיא הפנתה לי עורף". אני לא רוצה להיכנס לניואנסים של הפרשה (שממילא נדונים לעייפה כמעט בכל מקום בתקשורת), אלא רק להשיג על החובה שלי כלפי אלוף גלנט, להישיר מבט אמיץ לעיניו שראו את הלבן בעיני האויב, ולומר לו בקול ברור: גבר, אני לא חייב לך כלום.

כמו כל אזרח ישראלי, התגייסתי בתום לימודיי בתיכון לצה"ל, שירתי באמונה כחייל וכמש"ק בחי"ר, המשכתי כלוחם במילואים, שוחררתי אחרי 5 שנות מילואים וחצי מהשירות בגלל סיבות רפואיות, התנדבתי לשירות מילואים ביחידה עורפית, וזה כמה שנים שלא קוראים לי יותר לשירות מילואים.

הרקורד הזה לא מזכה אותי בשום אופן במועמדות לפרס ביטחון ישראל, אבל אין בו גם שום דבר שמחייב מבחינתי התבטלות בפני מי שבחר בקריירה צבאית, והדגש כאן הוא על המילה "קריירה".

המדינה, שחפצה ביקרם של משרתי הקבע (בניגוד למשרתי המילואים, הפראיירים האמיתיים שנותרו כאן), דואגת להם לתנאי שכר טובים ולהטבות נוספות, שאני, כמי שבחר בקריירה אזרחית, מממן בכספי המסים.

כך צריך להיות: אני מלא הערכה לאלוף גלנט ולחבריו. אבל הערכה זו אינה גדולה, למשל, מההערכה כלפי מי שפתח עסק עצמאי שמעניק עבודה לעשרות מפרנסים.

לאלוף גלנט יש זכויות רבות, אחת מהן היא לזכות לבירור ענייני והוגן של טענותיו. אבל בכך, נדמה לי, מסתכמת חובתי המוסרית כסמ"ר במילואים כלפי האיש שכמעט היה לרמטכ"ל.