לא מתחבר למשפחת ג'ורנו

"המשפחה", יום א' 22:30, ערוץ 2 רשת

לכאורה היינו אמורים לקבל כאן תיעוד מרתק על חייה של משפחה, כשלעיני הצופים נחשפים לא רק החלקים שכל משפחה אוהבת לחשוף - באירועים משפחתיים למשל, אלא גם הכביסה המלוכלכת, זאת שאנו, בהכללה, מעדיפים לכבס בבית פנימה.

במקום זה, אחרי שצפיתי בפתיחת העונה של "המשפחה", אני מרגיש כאילו נקלעתי עם משפחת ג'ורנו, ביום חם במיוחד, לצ'ק-אין בנתב"ג כשעובדי רשות שדות התעופה בעיצומים.

נתחיל עם התחושה הלא נוחה, שהיא לא נחלתה הבלעדית של "המשפחה", לפיה מספר המשתתפים שיש להם עסק עצמאי בתוכניות ריאליטי עומד ביחס הפוך למספרם באוכלוסייה.

כעצמאי בן עצמאי אין לי כמובן שום דבר נגד עסקים קטנים ובינוניים, אבל שיעור ההשתתפות של בעליהם בתוכניות ריאליטי, גם כשלכאורה אין כל קשר בין התוכנית למצב העסקים - הוא מטריד.

אני מודה גם שקשה לי להתחבר למריבות ולפיוסים התכופים: מצדי תקראו לי גזען, אבל אצלי בעדה - כשרבים עם מישהו, זה לכל החיים: גם כשלכאורה הכול בסדר, מריבה שפרצה בשנות ה-20, עוד תייצר כותרות ב"שבעה" לא עלינו. קשה לי עם ה"חם-קר" הזה של הג'ורנאים.

אבל הבעיה העיקרית היא שאני לא מצליח להזדהות עם המשפחה הזאת: במוקד פתיחת העונה עמדה הרגשת הקיפוח שחש בעלה של הבת הגדולה, עד שהתחשק לצרוח לו: "רע לך? קום ולך, שכור דירה, תשיג לעצמך חיים", אבל הוא נשאר וממשיך לספוג.

מצדי תאמרו שהביקורת הזאת מתנשאת, אבל כשאני פותח את הטלוויזיה שלי, הדבר האחרון שאני רוצה לראות הוא את "עמישראל", זה שהמפגשים הכפויים שלי איתו מתרחשים בקורס לנהיגה מונעת, במילואים, בתור במשרד הפנים.

היחסים הבין אישיים בתוך משפחה שהיא לא המשפחה שלי הם מטען גדול מדי עבורי בעשר וחצי בלילה.

נפלאות התבונה

"קן הקוקייה", יום א' 22:00, ערוץ yes1

כמו לא מעט יצירות על שיגעון, מי שעומדת כאן לביקורת אמיתית, היא ה"נורמליות", אותה הגדרה שרירותית למה שמקובל ומה שלא, מה שאסור ומה שמותר. במקרה דנן, יש כאן כתב האשמה לא רק כלפי ה"נורמליות" אלא כלפי מנגנוני התיקון שהיא מבקשת לכפות על ה"לא נורמלים".

אני מניח שאין כמעט קורא שלא צפה בסרט הזה, בו מנהיג ג'ק ניקולסון, באחד מתפקידיו הגדולים ביותר (רבים יטענו "הגדול ביותר", אני לא אתווכח), "מרד" של חולי נפש נגד המוסד, נגד הממסד, נגד אחות סדיסטית שמנהלת את חייו וחיי חבריו ביד רמה, נגד טיפולים כפויים בתרופות ובמכות חשמל.

לא מדובר בסרט קל לצפייה, ויחד עם זאת, הוא מרתק. מילוש פורמן ביים את יצירת המופת הזאת כבר לפני 36 שנים, והיא עדיין אקטואלית כשהייתה.