נדחתה בקשת היידישפיל למנוע מזיסר למכור את נכס התיאטרון

מוטי זיסר רכש עבור התיאטרון את הנכס, שהוא חלק ממתחם לונדון מיניסטור בת"א, ב-2007 באמצעות חברת אירופה ישראל ■ ביהמ"ש: "אין מקום להכריח אדם להיות נדבן"

בקשתו של תיאטרון היידישפיל למתן צו מניעה זמני, במטרה למנוע מאיש העסקים מוטי זיסר למכור את הנכס המשמש לתיאטרון, נדחתה על-ידי בית משפט השלום בתל-אביב.

‏תיאטרון היידישפיל הגיש בקשה למתן צו מניעה זמני למניעת דיספוזיציה או כל שינוי בהחזקת הנכס המשמש לתיאטרון, לרבות שינוי בנכס, שיפוץ, הריסה או בנייה למטרות שאינן תיאטרון.

זיסר רכש עבור התיאטרון את הנכס, שהוא חלק ממתחם לונדון מיניסטור בתל-אביב, ב-2007 באמצעות חברת אירופה ישראל. זאת לאחר שתיאטרון היידישפיל איתר את הנכס, ביצע בו בדיקות נאותות וניהל מגעים עם המוכרים - עיזבון המנוחה בת-שבע דה-רוטשילד, הברונית לבית משפחת רוטשילד, שתמכה בתחום המחול. מטרתו של תיאטרון היידישפיל הייתה להפוך את הנכס למקום משכנו הקבוע.

‏שווי הנכס עמד על 3.5 מיליון דולר, אך לאור העובדה שהמתעניין היה תיאטרון היידישפיל הסכימו המוכרים להפחית את המחיר, כאקט של תרומה, ולהעמידו על 2.5 מיליון דולר.

‏התיאטרון חיפש תורם לצורך רכישת הנכס, ונציגיו נפגשו עם זיסר במארס 2007. זיסר הקצה 2.5 מיליון דולר, לאור החשיבות שהוא ראה בהקמת מרכז תרבותי שיאפשר את שימור תרבות היידיש בארץ ואת הנצחת היהודים שנספו בשואה.

‏לאחר שנרכש הנכס הודיע זיסר לתיאטרון על קיצור תקופת השימוש בנכס מ-18 שנה ל-10 שנים, ובמקרה שהתיאטרון יוכיח פעילות משביעת-רצון בשנות השכירות הראשונות, תוארך תקופת השכירות.

לטענת התיאטרון, נוכח הצהרותיו המפורשות של זיסר, במשך מספר שנים, בדבר העמדת הנכס לשם הפעלת תיאטרון לאחר שיפוץ הנכס, לא הייתה לתיאטרון כל סיבה לחשוד כי זיסר יחזור בו מהתחייבויותיו.

‏לטענת התיאטרון, למרות שהנכס נמכר לזיסר אך ורק לאור התחייבויותיו להעמידו כתיאטרון יידיש, החליט זיסר למכור את הנכס לצדדים שלישיים.

‏התיאטרון יצר קשר עם זיסר בבקשה ליידע אותו האם הנכס נמכר כולו או חלקו. זיסר הודיע כי נמכר חלק קטן ולא מהותי מהנכס, כולל שטחים שנמצאים מתחת לאולם הגדול. בנוסף הציע בא-כוחו של זיסר כי התיאטרון ירכוש את האולם הגדול תמורת הסכום ששילם זיסר ב-2007.

‏בא-כוחו של התיאטרון פנה לזיסר בדצמבר 2010 וציין בפניו כי בחירתו של האחרון למכור את הנכס "מאחורי גבו" של התיאטרון וללא התייעצות עמו איננה תמימה או מקרית, אלא שכל מטרתה היא להעמיד את התיאטרון בפני עובדה מוגמרת בשטח.

בית המשפט דחה את בקשת התיאטרון, בין היתר בנימוקים שאין מקום להכריח אדם להיות נדבן, וש"זיסר מאופיין בדרכו הייחודית של תרומה ונתינה. זכותו לבדוק אפשרויות לתרומה, מבלי שהדבר ייתפס כהתחייבות בלתי הדירה".

בנוסף, נקבע כי לא הוכח כי התקיימה ולו הצגת תיאטרון אחת בנכס האמור.