הפספוס של אלרון בסטרלינג

הדיסוננס של אלרון: מחד אימפריית היי-טק, ומנגד מתקשה למנף את הטכנולוגיות שלה

בשלהי שנת 2006 יצאה חברת הסטארט-אפ סטרלינג לסבב גיוס חדש. לחברה, שפיתחה אנטנות לווייניות המיועדות לספק תקשורת מבוססת אינטרנט למטוסים, היה צורך בכ-15 מיליון דולר כדי לתדלק את המשך פעילותה. השוק המבטיח, הטכנולוגיה יוצאת הדופן, ההנהלה, שכללה את מיכה לורנס, ולאחר זמן גם את הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ, והקישור לעולם התעופה - כל אלה הדליקו את אחת מקרנות ההון סיכון הידועות בעמק הסיליקון, שהחליטה לתת לסטרלינג את הכסף.

אלא שבדיקת הנאותות שביצעה הקרן, לא כללה מרכיב מהותי בסטרלינג: התנהלות בעלי הבית, כלומר חברת אלרון, שהחזיקה בחלק ניכר ממניות החברה (56%) באופן ישיר, וכן דרך חברת RDC שבבעלותה המשותפת עם רפא"ל.

רגע לפני העברת הכספים, כאשר בידי בעלי המניות כבר היה הסכם חתום, הודיעה אלרון לקרן, כי העסקה בטלה. הסיבה הייתה החלטתה להנפיק את סטרלינג בבורסה בתל-אביב. זאת, למרות שלכל הדעות סטרלינג עדיין לא הייתה מוכנה להנפקה ציבורית, מתוך אמונתה של אלרון שבכך תצליח להציף ערך רב יותר לעצמה.

תוצאות ההחלטה האומללה ההיא התבררו במשך ארבע השנים שחלפו מאז ההנפקה. סטרלינג הודיעה השבוע, כי היא מנהלת מו"מ למכירת רוב פעילותה לחברה זרה תמורת כ-17 מיליון דולר. למרות ששווי החברה נמוך יחסית - 14 מיליון שקל בלבד - מדובר באקזיט מפוקפק ביותר, רחוק מהצפת שווי למי מבעלי המניות בחברה.

עד סוף שנת 2010 סטרלינג לא מכרה ולו מוצר אחד, שהוכר כהכנסה חשבונאית בדוחות החברה. כתוצאה מכך טיפסו ההפסדים המצטברים ל-201 מיליון שקל. כמעט מרגע הפיכתה לציבורית הונשמה החברה באופן מלאכותי על-ידי בעלות השליטה אלרון ו-RDC. חובות החברה לשתיים מסתכמים כיום בכ-80 מיליון שקל, הרבה יותר מתמורת המכירה.

לא עוד סיפור עצוב

אם הייתה סטרלינג נשארת חברה פרטית ונכשלת, זה היה רק סיפור עצוב. אך מכיוון שסטרלינג היא חברה ציבורית שקופה יחסית, הרי שהמקרה שלה לא ממש מחמיא להתנהלותה של בעלת השליטה, אלרון.

ההתחלה של סטרלינג הייתה עמוק בתוך רפא"ל, אחת מיצרניות הטכנולוגיה הצבאית המובילות בעולם. כמו בהרבה מקרים אחרים, וביניהם של חברת גיוון אימג'ינג, זיהו ברפא"ל כי לטכנולוגיה שפיתחו יש יישום מבטיח בשוק האזרחי, במקרה זה שוק התעופה, והעבירו את הטכנולוגיה לזרוע אזרוח הטכנולוגיה שלה - RDC (שכאמור מוחזקת בבעלות שווה עם אלרון).

על בסיס הטכנולוגיה הוקמה סטרלינג בניהול מיכה לורנס, שהגיע עם רקע של טייס בחיל האוויר (ומכאן גם החיבור לדן חלוץ בשלבים מאוחרים יותר). השוק נראה מבטיח: תקשורת חיצונית למטוס מתבצעת על-ידי קישור לווייני, והתנועה של המטוס מחייבת שטח פנים גדול שחשוף ללוויין, וכן מוצר קשיח מספיק לסביבה הלא אידיאלית.

הפתרון בתחילת העשור התבסס על אנטנות ענקיות שהונחו לאחר הרבה מאמצים על גב המטוסים. העלויות של פתרון מסוג זה היו עצומות, ולא באו בחשבון. סטרלינג הגיעה לשוק בתזמון מוצלח ועם פתרון מתאים טכנולוגית: אנטנות קטנות ומתכווננות. החברה יצרה קשרים עם אינטגרטורים מובילים של מערכות בידור מוטסות, ונראה היה שהכול מוכן לפריצה.

זה כאמור לא קרה, ועל רקע המצב אליו נקלעה סטרלינג קשה לתפוס את גודל הדיסוננס שמייצרת אלרון במקרה זה. מצד אחד, אימפריית היי-טק עתירת זכויות ובעלת גישה לאחד ממקורות החדשנות המשמעותיים ביותר בעולם המערבי (RDC), ומצד שני, חברה שהתקשתה למנף את הטכנולוגיות שעמדו לרשותה.

את המשמעות מרגישים המשקיעים. קשה להצביע על אשם ספציפי במצבה של סטרלינג, אבל הסיפור שלה מעיד מדוע איבדה אלרון - מי שהייתה ספינת הדגל של ההיי-טק הישראלי בימיו של עוזיה גליל - יותר מ-60% משוויה במהלך ארבע השנים האחרונות.