"מעריב" יהפוך לתלותי

אדלסון לא רוצה להציל את "מעריב" - להפך: זוהי שעת כושר להטבעת העיתון המפרפר

בתוך הדרמה המתחוללת על עובדי "מעריב", מבקשת החברה למכור את בית הדפוס שלה לעיתון "ישראל היום" - אותו עיתון ש"מעריב" מנהל נגדו מלחמת חורמה שמתחילה בין דפי העיתון שלו בטורים של טובי פרשניו, ועד ללוביזם נקודתי של המו"ל עופר נמרודי בקרב בעלי המניות.

מכירה של בית הדפוס, ובעקבותיו גם ההפצה של העיתון, אינה עוד עסקה - מדובר בשינוי דרמטי בשוק התקשורת הישראלי, ומשמעותו הברורה היא העברת מוקד השליטה בשוק התקשורת הישראלי לידיים של "ישראל היום".

למה ל"מעריב" למכור את בית הדפוס? מהסיבות האובייקטיביות ביותר. מדובר בחלק בלתי נפרד מהפילוסופיה של זקי רכיב עם המעבר לעידן הניו-מדיה.

העיתון צריך תזרים מזומנים, להפטר ממאות עובדים ולמצוא פתרון לדפוס ההולך להיות פחות ופחות אטרקטיבי - מכירת בית הדפוס מתיישבת עם כל זה.

"ישראל היום" הוא הרוכש הפוטנציאלי כעיתון היחיד בישראל שאין לו בית דפוס והפצה משלו. "מעריב" אולי חושב לעצמו כי כך יפטר מאויב ותיק - עיתון "הארץ" - שמפיץ ומדפיס היום את "ישראל היום" ועשוי לאבד מקור הכנסה משמעותי, אבל הבדיחה עשויה להיות עליו.

כאן עולה השאלה למה ל"ישראל היום" לקנות את בית הדפוס? הרי בימינו הדבר משול לרכישת סנדלריה - מדובר במפעל שתפקידו ההיסטורי צפוי להסתיים בקרוב. אך אנחנו כבר יודעים כי מאחורי צעדיו של שלדון אדלסון, המולך על "ישראל היום", אין כל היגיון כלכלי בהכרח.

אדלסון לא רוצה להציל את "מעריב" - להפך. רכישת בית הדפוס, והפיכת "מעריב" גוף תלותי בהדפסתו, כזה שמדמם גם כך ויומו האחרון עשוי להיות קרוב בלאו הכי, יהווה בעבור "ישראל היום" שעת כושר להטבעה סופית ולא זריקת גלגל הצלה כפי שזה נדמה.

על הדרך הוא עשוי לקבוע את מותו של "הארץ", אותו החיה עד כה, ולהישיר מבט שוויוני מול "ידיעות אחרונות" - שיישאר השחקן היחיד בסביבה.