פרוטוקולים חסרים בבית המשפט

לא תמיד משקפים הפרוטוקולים מדיוני בתי המשפט את כל הדברים שנאמרו בדיון, ועוד פחות מכך את הערות השופטים. את האמת הפשוטה הזו מכיר כל עורך דין שהופיע אי-פעם בבית משפט. עכשיו מתברר כי לא זו בלבד שהפרוטוקולים הם לעתים פיקטיביים, או לפחות חסרים ומחוררים, אלא שבתי המשפט מנסים לשווק את הפיקציה הזו כאמת.

זה, לפחות, מה שעולה מפסק דין שנתנה לפני שבועות אחדים נשיאת העליון, דורית ביניש, במסגרת בקשה שהוגשה אליה לפסול את השופטת ברכה בר-זיו מהמחוזי בחיפה.

מהחלטת ביניש עולה כי עורכי הדין חייבים לבקש משופטים לתקן את הפרוטוקולים של דיוניהם, ולכלול בהם גם את הערות השופטים - אחרת יצטרכו לעמוד מול הטענה כי הפרוטוקול משקף את כלל הדברים שנאמרו בדיונים.

ביניש סירבה כמובן לפסול את השופטת ברכה בר-זיו מלהכריע בתיק, שבו השמיעה הערות מזלזלות כלפי אחד הצדדים בתביעת נזיקין, אלא שההערות לא הופיעו בפרוטוקול הדיון.

לא מפתיע שחלקים ניכרים מדברי השופטת לא הופיעו בפרוטוקול. ועוד יותר מזה, לא מפתיע שביניש דחתה את בקשת הפסלות.

דיון בערעורים של צדדים על החלטות שופטים שלא לפסול את עצמם הוא אחד מתפקידיו של נשיא העליון. אין סטטיסטיקה מסודרת בנושא, אבל ביניש היא כנראה הנשיאה ששיעור ערעורי הפסלות שלה נמוך יותר מכל נשיא אחר בעבר.

"כל לוזר מגיע לכאן"

במקרה הזה, דובר בתביעת רשלנות רפואית שהגיש ע', הסובל מ-100% נכות, נגד מכבי שירותי בריאות, בטענה כי רופאי הקופה לא גילו בזמן את מחלת הצליאק שממנה סבל מילדותו. לאחר הגשת התביעה התנהלו מגעים בין הצדדים, שאף הגיעו לפשרה, ולפיה יקבל ע' פיצוי בסך 1.85 מיליון שקל.

אלא שלפני שהפשרה נחתמה באופן פורמלי, התקיימו בתיק דיוני קדם-משפט, שבהם השמיעה השופטת בר-זיו הערות, שמהן עלה כי בדעתה לפסוק לתובע סכום נמוך יותר. בין היתר אמרה השופטת - לטענת בא-כוח התובע, עו"ד דניאל אשכר - "כל לוזר מגיע לכאן, וחושב להרוויח כאן את מה שהפסיד בחוץ".

בעקבות הערה זו, בדיון הבא הסכימה קופת-החולים לשלם 130 אלף שקל בלבד. בדיון אחריו הציעה השופטת לצדדים להתפשר על סכום של 650 אלף שקל.

באשר לנכותו של התובע, ולרכיב אובדן ההכנסה הנובע מכך, במסגרת תביעת הפיצויים, העירה השופטת בר-זיו: "אז מה אם הוא נכה, גם אני נכה 80%, ואני משתכרת".

בחקירתו הנגדית של ע' מעל דוכן העדים, הורתה השופטת להפסיק את הקלטת העדות ואמרה לבא-כוח התובע: "קבל עצה ידידותית ממני, אם הדברים יימשכו כך - התובע יקבל אצלי עוד פחות ממה שהצעתי לו בפשרה. שיסכים לסכום של 700 אלף שקל".

בעקבות כל זאת פנה בינואר השנה בא-כוחו של התובע לשופטת בבקשה שתפסול את עצמה מלדון בתיק, בנימוק שמהערותיה עולה כי היא גיבשה דעה קדומה נגדו במהלך הדיונים.

אלא שבר-זיו סירבה לפסול את עצמה. "נדהמתי מהבקשה ומהעיתוי שבו הוגשה", היא כתבה בהחלטתה לדחות את דרישת הפסילה. "התובע מתייחס להערות שנאמרו כביכול על-ידי במהלך דיונים ב-2008, וחבל שלא העיר על כך מיד כשהדברים נאמרו, מאחר שלי הם אינם זכורים היום, וגם מבחינת הפרוטוקולים אפילו לא ברור לי באיזה הקשר נאמרו".

ביניש סירבה לפסול

על החלטה זו עירער ע' לביניש. "כבוד השופטת מגלה עוינות כלפי התובע", נכתב בערעור, "המתבטאת בהערות אישיות פוגעניות וציניות, והמסקנה העולה מהן היא שהשופטת גיבשה דעה קדומה, שלא ניתן לשנותה".

אלא שביניש לא התרשמה וסירבה לפסול את השופטת: "לא מצאתי בהתנהלותו של בית המשפט עילה לפסילתו", היא כתבה.

בהתייחסה להערות השופטת ציינה ביניש: "ההערות המיוחסות לבית המשפט, ככל שנאמרו, לא באו לידי ביטוי בפרוטוקול הדיונים. באין בקשה לתיקון הפרוטוקול, ההנחה היא כי פרוטוקול הדיון משקף את שאירע במציאות, והתובע לא עמד בנטל להפריכה". (ע"א 876/11).

מהסיפור הזה אפשר ללמוד שני דברים: עורכי דין שיציקו מהיום והלאה לשופטים בכלל הערכאות, בדרישה להכניס לפרוטוקול כל הערה שהשמיע השופט, לא ייחשבו עוד לנודניקים חסרי תקנה אלא רק למי שממלאים את הוראות נשיאת העליון; והשני - שהגשת בקשות פסלות לנשיאת העליון היא ברכה לבטלה.

אם הגישה המצמצמת בתחום פסילת השופטים לא תשתנה, הנושא יצטרך בסופו של דבר לצאת מהתחום ההלכתי אל התחום החקיקתי.