גשר על מים סוערים

ערב סיימון וגרפונקל, יום ה' מ-21:30, ערוץ 8

"הו סיסיליה, את שוברת את ליבי", "חוליו ואני בחצר בית-הספר", "גשר על מים סוערים", "קולות הדממה", מי שהוא בן יותר מ-40 ולא סיים אף פעם מערכת יחסים כש"50 דרכים לעזוב את אהובתך" מתנגן לו ברקע המחשבות, שיקום.

40 שנים וקצת מלאו לצאת האלבום המפורסם "גשר על מים סוערים" - והוצאתו המחודשת היא סיבה למסיבה. טוב שבטלוויזיה יש מי שמרים את הכפפה: ערוץ 8 יפתח את השידורים המיוחדים עם "סיימון וגרפונקל שרים אמריקה", סרט שנגנז על-ידי הספונסרים שלו "אטלנטיק בל" בשל הופעות של "אלמנטים חתרניים". באופן פרדוקסלי הוסיפה הגניזה הזאת ממד נוסף לסרט, מעבר לנוסטלגיה: רוברט קנדי, סזאר צ'אבס, מרטין לותר קינג - נחשבו אז לשנויים במחלוקת...אגב, הסרט הזה הוא מהימים שלפני צאת "כמו גשר על מים סוערים" וכולל הופעות מוקדמות יותר של הצמד, קטעי ראיונות וגם קצת אקטואליה של סוף שנות ה-60.

הסרט השני "משחק של הרמוניות: סיימון וגרפונקל" (23:10) מיועד כבר למי שבאמת אוהב את הצמד הזה ומתעניין בתהליך היצירה של האלבום המקסים ההוא.

היהפוך נמר חברבורותיו?

"עלייתו ונפילתו של טייגר וודס", ו' 18:00, "ספורט 5 גולד"

יותר משהסרט הזה מעיד על התסביכים של וודס, הוא מעיד על צביעותה של אמריקה: מצד אחד מדובר בסרט צהוב, שמבקש לדעת עם מי בילה וודס, מתי ובאילו תנוחות, מה שמכונה בעגה של ספרות עקרות-הבית הצדקניות: "סודות מחדר המיטות". מצד שני, בעוד עין אחת קרועה לרווחה מרוב מציצנות, נעצמת העין השנייה וכף היד מכסה על הלחי לאמור: "אוי ואבוי".

טייגר וודס הוא כמו אותו בני פורמן מהשיר הישן - שהיה לו הכול (כסף, תהילת עולם, אישה יפה, משפחה) והוא רצה יותר. בעיני אין דבר אנושי יותר מהחמדנות הזאת - שבמקרה של וודס התבטאה באובססיה לנשים, אבל אמריקה אוהבת את הגיבורים שלה נקיים.

כך אירע שטייגר וודס, ספורטאי שחור שהקריירה שלו נחשבת למשמעותית אפילו יותר משל מייקל ג'ורדן (הוא, בדומה לארתור אש הטניסאי, עשה את זה לא בכדורסל אלא במגרש הגולף, המעוז הלבן האחרון), שתזות אקדמיות קשרו בין הצלחתו על מגרש הגולף לבין המירוץ לנשיאות של ברק אובמה, לא פחות, כך היה טייגר וודס לפרסונה נון-גראטה בקרב ציבור המפרסמים שמכוונים היישר לליבה של אמריקה השמרנית.

טייגר וודס, אף אחד מהגברים הלבנים שהפסיקו לפרסם באמצעותך לא יודה בזה, אבל תן להם מעמד של ספורטאי-על ולו"ז שנתי שכולל 200 ימים בדרכים, והם יעשו בדיוק את אותו הדבר.

ילד מזדקן

ספיישל סטיבן סיגל, שבת 22:00, "יס 4"

טוב, קצת תיחמנתי בתאריך: הספיישל הזה החל כבר אתמול - ויימשך בכל עשרת הימים הקרובים, עד ל-10 באפריל. על מה ולמה המהומה? סטיבן סיגל, שחקן סרטי ה"אקשן", חוגג יום הולדת 60.

אני מודה שאני סוטה כאן לרגע מטעמי האישי: עוד משנות ה-80, כאשר ראיתי את "ניקו", הסרט שפרסם את סיגל לראשונה, סברתי שהוא לא יותר מחולייה בשרשרת אחרי צ'ארלס ברונסון נניח, או סילבסטר סטאלון, כוכבי מה שמקובל לכנות "בי מוביז": קצת אקשן, מכות, יריות, רומן מזדמן וסוף טוב (אחרי שהחבר הכי טוב או החברה מתים כמובן בקטע שובר לב). סיגל, ואן-דאם, צ'אק נוריס - היו בעיני כאחד.

רק בשנים האחרונות שמתי לב שסיגל הוא ברוך כישרונות יותר מהשמות האחרים ברשימה, בין אם הוא מנסה להשתלט על צוללת שבה הוא משרת כטבח, או להציל רכבת דוהרת מהתפוצצות, הוא מצליח לצקת לדמויות שלו משהו שהוא יותר מחזות קשוחה ושרירי קיבורת מרשימים.

מסתבר שקלעתי לדעת חכמים ממני: גם אנשים שמעקמים את האף נוסח "אקשן" שלא נושא את תו התקן של קוונטין טרנטינו למשל, מסכימים שסיגל הוא רב-גוני יותר מרוב עמיתיו לז'אנר. אני לא יודע אם כל זה מצדיק פסטיבל של עשרה ימים, עם שני סרטים שלו בכל ערב בערוץ סרטי המתח והפעולה של הלוויינים, מה שבטוח הוא ש"צדק אמיתי" הסדרה החדשה בכיכובו שתצטרף לשלושת הימים האחרונים של הפסטיבל (7-10 באפריל, "יס 4", 22:00), בהחלט שווה צפייה.