כך רותמים גברים למאבקי נשים

קצת קשה לדרוש שוויון כאשר בו-זמנית נלחמים לקבל תנאים מקילים לצד אחד. בכל פעם שארגוני נשים או פמיניסטים מקצועיים מבקשים לעגן בחוק או בתקנה מכסות ייצוג לנשים - מדירקטוריונים של חברות ציבוריות ועד תפקידים בכירים בעולם העסקי ובעולם הפוליטי - אני נתקפת בושה עמוקה. זהו אינו שוויון, זו כפייה.

האם הצמדת שלט "שמור" על הכיסאות במליאת הכנסת, סביב שולחן הממשלה או בהנהלות הבנקים, זו הדרך להפגין כי אנחנו טובות, מסוגלות, מוכשרות לא פחות מהגברים? אני אישית, בפרפרזה על האמרה של גראוצ'ו מרקס, מוותרת מראש על ההזמנה להיות חברה במועדון שמקבל אותי בחסד, ולא בזכות.

יש להודות על האמת: חלק גדול מהאשם באי-השוויון בין המינים הנהוג בחברה הישראלית מוטל לפתחן של הנשים והארגונים המייצגים אותן. מי שנלחמת למען מכסות ייצוג מינימליות או נגד העלאת גיל הפרישה המוקדם של נשים מנציחה את המצב של אפליה ומציגה אותה ואת אחיותיה כמגזר חלשלושי הזקוק להגנה חיצונית.

אינני מתכחשת לכך שיש נשים המופלות עדיין לרעה - ועל זה צריך להתקומם. אין הצדקה לכך שעובדת תקבל שכר נמוך מזה של גבר הממלא אותו תפקיד. אבל העובדה שרוב הנשים משתכרות פחות מגברים לא מלמדת בהכרח על קיפוח. נשים רבות רואות בעבודה מחוץ לבית קריירה שנייה, אחרי גידול הילדים - משימה הנתפסת כקריירה ראשונה.

כדי להצליח בקריירה המועדפת - גידול הילדים - הן בוחרות לעבוד במשרות חלקיות או בתפקידים פחות תובעניים בזמן, וכך מצמצמות מראש את יכולת השתכרותן. אני אישית לא נתקלתי עד היום באישה שביקשה להתקדם בקריירה בכל תחום, והייתה ממוקדת מטרה, שלא הצליחה ולא זכתה להוקרה בדיוק כמו גבר.

המאבק של ארגוני הנשים נגד העלאת גיל הפנסיה לאישה מ-62 ל-64 מעורר בי שוב את הבושה הישנה. הרי גם אחרי דחיית גיל הפרישה, עדיין ייהנו הנשים משלוש שנות גמלאות עודפת ביחס לגברים, אף שתוחלת החיים הממוצעת שלהן עולה, לעומתם, על שלוש שנים. המאבק בחוק הפנסיה הוא רק דוגמה אחת לסטנדרט הכפול של ארגוני הנשים: מצד אחד צועקים "שוויון", מצד שני עולים על בריקדות כדי להחזיק בזכויות-יתר.

עוד דוגמה: האם בעידן המודרני, שבו מלחמות מוכרעות לעתים מול מסכי מחשב, יש עדיין הצדקה לשירות הצבאי הקצר של נשים לעומת גברים? האם יש הצדקה לכך שמורה במשרה מלאה, שהיא אם לילדים, נדרשת להשקיע פחות שעות עבודה מעמיתה, שהוא אב לילדים באותו גיל? ואלו רק שתי דוגמאות לזכויות-היתר של נשים לעומת גברים בישראל, שאיש אינו מזדעק עליהן.

אם אנו מעוניינות בשוויון זכויות ובשוויון הזדמנויות, עלינו להראות נכונות לשאת גם בנטל שוויון החובות ושוויון המחויבויות, בלי הקלות, בלי מתנות, בלי טובות.

עצתי לארגוני הנשים: במקום לקצר את שעות העבודה לנשים אימהות, הילחמו בעד הארכת שעות פעילות הפעוטונים והגנים, ולמען הכרה בתשלום לגנים ולמטפלות כהוצאה מוכרת במס. במקום להילחם בדחיית גיל הפרישה, הילחמו על התנאים שיאפשרו לנו לפתח קריירה ולעבוד בעבודה מתגמלת, שתמנע מאיתנו את חרפת העוני עוד הרבה לפני גיל הפרישה. שתי המלחמות האלו הן מלחמות על ייצור הכנסה, שממנה ייהנו הן התא המשפחתי הבודד והן המשק כולו.

ותתפלאו, במלחמות האלה תמצאו לצדכן הרבה גברים.

הכותבת היא נשיאת קבוצת שטיר וחברת נשיאות איגוד לשכות המסחר