גווארדיולה, נקסט

1. פפ גווארדיולה מדבר אנגלית לא רעה. זה לא מובן מאליו: רוב המאמנים והשחקנים בליגה הספרדית לא מדברים אנגלית בכלל. אפילו מותגים בינלאומיים כמו מסי או קסיאס. גווארדיולה לא נשוי; יש לו בת זוג שהוא הכיר בגיל 18 (היום הוא בן 40) ושלוש ילדות קטנות ממנה. אחרי 11 שנים כשחקן ברצלונה הוא עבר לברשיה האיטלקית - אקט לא מאוד נורמטיבי בקהילת הכדורגל הספרדית. הוא שיחק גם בקטאר ובמכסיקו. החברים הכי טובים שלו הם אגדת הכדורמים מנואל אסטיארטה, לואיש פיגו, יוהאן קרויף.

מהפרטים המעטים האלה על חייו של גווארדיולה אפשר ללמוד לפחות כמה דברים. למשל שהוא פתוח לתחומים אחרים ולתרבויות אחרות. שהוא לא הולך כמו עיוור אחרי מוסדות. שיש לו פטיש לזיוני שכל על כדורגל (אחרת הוא לא היה יכול לבלות הרבה זמן עם קרויף). שיש לו העוז לקום מול ההמון ולהגיד: פיגו נשאר חבר שלי גם אם הוא עבר מברצלונה לריאל מדריד.

על רקע הדברים האלה הראיון שנתן גווארדיולה בסוף השבוע לתחנת הטלוויזיה האיטלקית "ראי ספורט" נהיה אפילו יותר מעניין. גווארדיולה אמר - ערב החודש הכי חשוב של ברצלונה העונה - שזמנו בברצלונה קצוב כי "אתה לא יכול להישאר במועדון כזה יותר מדי זמן. השנה הבאה תהיה השנה הרביעית ברציפות שלי כמאמן ברצלונה. מועדון כזה צריך הרבה אומץ לקחת מאמן לכל כך הרבה זמן, כי מתישהו לשחקנים נמאס מהמאמן ולהפך".

מה זה אומר על גווארדיולה: בעיקר שהוא מבין את מקומו וחשיבותו בברצלונה. ברצלונה מודל 2008 (תחילת עידן גווארדיולה) היא קבוצת הכדורגל הגדולה בהיסטוריה כי היא מבצעת ברמת מדע בדיוני את הרעיונות שקרויף השתיל בכרטיס הזיכרון של הארגון עוד בשנות ה-70. גווארדיולה הוסיף אלמנטים חשובים - הלחץ המסיבי בחצי המגרש של היריב, הוויתור על חלוץ רחבה קלאסי - אבל זה לעולם לא יהיה באמת הפרויקט שלו. הפרויקט הזה שייך לקרויף ובעיקר לדור של שחקנים איקוניים (צ'אבי, פויול, אינייסטה) בראשות אחד מעשרת הכדורגלנים הטובים אי פעם (מסי) כבר בגיל 23.

גווארדיולה היה יכול לרכוב על הדור הזה עוד כמה שנים טובות ולאסוף תארים ומחמאות וצ'קים שמנים. אבל אם כשחקן הוא לא חשב שאין עוד מלבד ברצלונה, כמאמן הוא לא חושב שאין עוד מלבד הכדורגל בחיים. כשהאיטלקים שאלו אותו אם הוא יסכים לאמן באיטליה, גווארדיולה אמר שהוא יבוא "אם עדיין ארצה לאמן". דבר אחד בטוח: אם גווארדיולה ירצה לאמן אחרי ברצלונה, הקבוצה שהוא יבחר בה תהיה הפרויקט הכי מעניין בכדורגל העולמי.

2. השיא הכי לא מעניין בכדורגל העולמי נשבר בסוף השבוע וקיבל כותרות לרוב. הכוונה כמובן לשיא משחקי הבית הרצופים של ז'וזה מוריניו ללא הפסד שנעצר על 150, אחרי שספורטינג גיחון ניצחה 1-0 את ריאל בברנבאו. מוריניו לא הפסיד בבית קצת יותר מתשע שנים שבמהלכן הוא אימן ארבע קבוצות שונות - פורטו, צ'לסי, אינטר וריאל. אלה מספרים מאוד מרשימים - 150 משחקים רצופים, תשע שנים - אבל גם אחרי שחשבתי עליהם יומיים לא הצלחתי להבין מה המשמעות של השיא ומה הוא אומר על מוריניו.

 ז'וזה מוריניו מאמן ריאל מדריד, הליגה הספרדית / צילום: רויטרס

בדרך כלל כשקבוצת ספורט כמעט לא מפסידה בבית זה מעיד על מגרש שנותן יתרון מובהק למי שמשחק עליו כל הזמן (הבוסטון גארדן והפרקט העקום שלו או הייבורי ז"ל הצר והצפוף) ו/או על קהל שיש לו השפעה רצינית על מה שקורה במגרש. במקרה של מוריניו לאף אחת מהקבוצות אין קהל לגמרי דומיננטי, או אצטדיון מאוד מקשה. כך שלכאורה נוצר הרושם שמוריניו ורק מוריניו אחראי להצלחה האנומלית של הקבוצות שלו בבית.

אבל על מה הרושם הזה מסתמך חוץ מהמספרים? מה מבדיל בין מוריניו בחוץ למוריניו בבית? יש לו נאום מהפנט שהוא משתמש בו רק בבית? הוא מצליח לשכנע את השחקנים שאם הם מפסידים בבית כל הקהל יורד למגרש ורודף אחריהם עם מצ'טות? אין לשיא של מוריניו שום הסבר - אפילו לא מיסטי - או משמעות. ומשהו שאין לו משמעות הוא בהגדרה לא מעניין.