השביתה של כולנו

שביתת הרופאים היא למען הציבור. בינתיים לא נראים סימנים של מודעות ציבורית לכך

הפעם מדובר בשביתה של ובשביל כולנו. שביתת הרופאים אינה על שכר והטבות, אלא על יצירת תנאים שיאפשרו להם לטפל בנו טוב יותר. אני לא זוכר מתי הייתה בארץ או בכלל שביתה יותר חשובה, נקייה, צודקת. אני לא מכיר הרבה שביתות שעצם קיומן מלמד על כך שהממשלה קיימת אך אינה מושלת. למשול זה לא רק לתת הוראות ולנהל מדיניות, זה גם - זה בעיקר - לתת לאזרחים את הזכויות המגיעות להם, ואיזו זכות חשובה יותר, קדושה יותר, מהזכות לבריאות טובה?

במצב העכשווי אין לרופאים כל אפשרות לתת את מיטבם, ולא שהם אינם עושים כל שביכולתם, רובם ככולם. מי שמזדמן לו לראות את הרופאים בעבודתם, עומד משתאה ושואל איך הם בכלל יכולים לבדוק כראוי, איך ניתן לספק אבחנה רפואית נכונה, שהיא התנאי הראשוני לריפוי או אי-ריפוי.

תשישות מסוכנת

קשה לשים את האצבע על מוקד הבעיה. זה הכול. אבל הרושם הכללי מביקור בבית החולים הוא שהרופאים עייפים. נופלים מהרגליים. ואנחנו יודעים כי אדם שמוחו וגופו רעננים עובד אחרת מאדם עייף, גופנית ומנטלית. העייפות הזאת אינה דבר שאפשר למשש או לכמת אותו, היא לא כמו תרופה מקולקלת או טיפול רשלני, אבל העייפות, שלא לומר התשישות, קימת ומהווה סכנת חיים.

זו אינה שביתת הרופאים, זו שביתה למען הציבור, למען בריאותנו. כך אנחנו צריכים להתייחס אליה. ואני בינתיים לא רואה סימנים למודעות ציבורית כזאת. אם השביתה של הרופאים לא תניב את הפירות הרצויים, ראוי וחשוב שיצטרפו אליה מגזרים אחרים במשק. אפילו עד כדי שביתה כללית. כי "העיקר הבריאות" אינה סיסמה ריקה מתוכן, היא אמירה המקפלת בתוכה את רווחת חיינו ואת תוחלתם. צריך להצטרף לשביתה לא כדי "לעזור לרופאים", אלא כדי לעזור לעצמנו.

גולדסטון ו"ניו יורק טיימס"

לפי דיווחים עיתונאיים, פנה ריצ'ארד גולדסטון ל"ניו יורק טיימס" בהצעה לפרסם את מאמר החרטה שלו. רק לאחר שהעיתון סירב, הוא פרסם את מאמרו ב"וושינגטון פוסט". תגובת העיתון האמריקני לידיעה זו: "איננו מתייחסים לתהליך העריכה והדיווח". לא משונה? כוונת העיתון הייתה כמובן זו: "אנחנו מתייחסים מאוד לתהליך העבודה והדיווח אצל כולם - אבל לא אצלנו".

"ניו יורק טיימס" נחשב החשוב בעיתוני העולם. חשוב, לא הטוב שבהם. בשנים האחרונות היו בעיתון ביזיונות עיתונאיים, שהוא יצא מהם, אבל לא בלי צלקות. הסירוב לפרסם את המכתב רב החשיבות של גולדסטון הוא עוד ביזיון, גם מקצועי וגם מוסרי.

אם תפתחו את עמוד הדעות של "ניו יורק טיימס", תמצאו שמאמרים רבים בו הם בנאליים ועל נושאים די שחוקים. והנה, דווקא למאמרו של גולדסטון, שהוא ייחודי, לא נמצא מקום. אפשר לא להסכים עם חרטתו של גולדסטון, אבל לומר שהוא לא ראוי לפרסום בעיתוננו?