המזרח הפרוע של רוממה

ההחלטה הפתאומית של יו"ר רשות השידור להקים ערוץ חדשות היא בעייתית ושרירותית

1. המזרח הפרוע. באחרונה פורסם ב"ידיעות אחרונות" כי אמיר גילת, יו"ר רשות השידור, בוחן את הפיכתו של ערוץ 33 לערוץ שישדר חדשות סביב השעון, 24/7. גילת מחפש בימים אלה פתרון לערוץ 33, ובאחד הימים עלה בו רעיון ערוץ החדשות, והוא כבר מכניס אותו לפסים אופרטיביים.

הקלות שבה יכולים בירושלים להקים ערוץ חדשות ישראלי מדהימה לאור העובדה כי בינתיים בתל-אביב תעשיית התקשורת הישראלית שוקקת ומתארגנת לקראת הקמתו של ערוץ חדשות ישראלי ראשון, וכל תזוזה בתחום מדיה זה היא הרת-גורל לחברות השידורים.

בצד אחד של המדינה, תחת חסות מועצת הכבלים והלוויין, מקיימים מכרז רווי כללים, תקנות, מגבלות וחישובים כלכליים; ובצדה השני, ברוממה, פשוט מתעוררים בבוקר. בישראל המוסדרת מתארגנות קבוצות, ממנים אנשים, מחשבים חישובים אסטרטגיים של להיות או לחדול, בהווה ובעתיד - ואילו במזרח הפרוע, מספיק שיתחשק.

ההחלטה הזו מתחברת לכוונה חדשה של הטלוויזיה החינוכית באחרונה לצאת למכרז רחב היקף ומימדים לשורה של תוכניות בז'אנרים שונים, בהם נכללו בתחילה גם חדשות. ככה זה כשבערוץ 23 אין שום מחויבות באף פרמטר, כמותי או איכותי.

בעוד ערוץ 10 וערוץ 2, ערוצים מסחריים, כפופים לרגולציה של מכסות ברורות של מספר התוכניות בכל ז'אנר, בסכומים שמושקעים בהם ובאמות-המידה התוכניות שלהם - בערוץ הממומן מכספי משרד החינוך אפשר לעשות מה שרוצים וכמה שרוצים.

ובעוד שידור חדשות בערוץ 2 ו-10 תלוי באילוצים של מינוי דירקטורים, מינימום השקעה כלכלית ואפילו חובה על מיקום גיאוגרפי (!), בערוץ 23 מחליטים בלשכת המנכ"לית להוציא מכרז.

אחת מהנחות היסוד בהתנהלות התקשורת הישראלית, ודווקא בקרב מחוקקיה, היא שהשידור הציבורי אינו רלוונטי. מה שמתרחש שם נתפס כלא משפיע בכלל על השוק הישראלי.

והנה מתעוררים הענקים הרדומים והציבוריים ולראשונה זה שנים עושים את המוטל עליהם. האירוניה היא שראשיו, בין אם בחינוכית ובין אם ברשות השידור, עושים את מה שאמור שידור ציבורי לעשות זה זמן רב. הם מקבלים החלטות שאמורות להפוך את תחנותיהם החבוטות לאקטואליות ותחרותיות.

אלא שבהיעדר רגולציה נורמלית על התחום היחיד שראוי יותר מכל להסדרה בעולם השידורים, זה שאנחנו משלמים עליו, המדיניות הזו הופכת להיות שרירותית ומתעלמת מהתהליכים האחרים שקורים בשוק השידורים הישראלי.

אם מצילים את רשות השידור ונותנים לה שיניים, ואם מבריאים את החינוכית ומחליטים להכניס אותה לשירות ה-DTT, אי-אפשר שלא להתחיל לקחת אותה בחשבון בתהליכים הכוללים שעובר השוק.

אולי אם יהיה ערוץ חדשות ציבורי תקין, אין צורך בכלל במכרז לערוץ ייעודי, ואם יש מאסת משדרי איכות בחינוכית, אולי ראוי להוריד ממחויבויות ערוצי הברודקאסט. אחרת ייפגשו כולם שוב באולם ועדת הכלכלה של הכנסת, לדיוני תוכנית החירום הבאה.

2. שמע את עמי. השבוע הצהיר המיליארדר אלכסנדר משקביץ' על כוונתו להקים ערוץ חדשות יהודי בינלאומי, מעין אנטיתזה לאל-ג'זירה הערבית.

זו לא הפעם הראשונה בה אנחנו שומעים על יוזמה כזו, בין היתר מכיוונו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שחשב על זה זמן מה לפני אמיר גילת. אלא שנתניהו דיבר על רשת "ישראלית" ולא בהכרח "יהודית".

הנושא מעלה את השאלה מי אמור לעמוד מאחורי ערוץ חדשות בעל אג'נדה ציונית, נקרא לזאת כך - האם זו צריכה להיות המדינה? נדבנים יהודיים? הערוץ הציבורי?

אנחנו יכולים ללמוד מהניסיון של אל-ג'זירה בהטמעת נרטיב, אבל גם מניסיונה כרשת אשר ממומנת על-ידי האמירות הקטארית ולאור הזיהוי הכה ברור שלה, לעולם תיחשב משוחדת.

אם אנחנו רוצים להעביר מסר כלשהו לעולם, אנחנו ראשית צריכים להחליט שלא להעביר מסרים. פשוט לעשות חדשות טובות, אמינות, מהימנות וביקורתיות - גם ובעיקר כלפי עצמנו בכללי המשחק המקובלים. מהלך כזה רק גוף פרטי-מסחרי יכול לעשות.