שעון החול ועוף החול

"מזל סרטן", ב' 22:55, "הוט 3"

בשבוע שעבר התחילה הסדרה הזאת, שמעבר לאיכויות שלה - בעיקר המשחק המצוין של לורה ליני (שזיכה אותה בגלובוס הזהב), מצליחה לעורר מחשבה. ליני היא קטי ג'יימיסון, שמתבשרת שהיא עתידה למות בתוך שנה וחצי לערך, מסוג אלים של סרטן שהתגלה בגופה. מה שעבור רב האנשים הוא בשורת-איוב, הופך עבור קטי לאירוע מכונן שמאפשר לה לראשונה, בזמן הקצוב שעומד לרשותה, לחיות את החיים שעליהם חלמה.

אני זוכר שנדרשתי לנושא גם בעקבות סרט תיעודי שסוקר כאן בעבר, אבל הפופולריות של "מזל סרטן" (שזכתה הן להצלחה מסחרית, הן לפרסים והן לשבחי הביקורת בארצות-הברית), מעלה בכל זאת כמה תהיות, והגדולה שבהן היא מאחר שלכולנו תלוי שעון-חול מעל לראשנו, מדוע איננו קמים וחיים את החיים שתמיד חלמנו עליהם? האם העובדה שקטי-ליני, כמו כל חולה סופני אחר, יודעת גם, פחות או יותר, כמה גרגירי חול נותרו בשעון הפרטי שלה, היא זאת שעושה את ההבדל? מאחר שעד שיוכח אחרת, החיים הללו הם מחלה סופנית, אולי כדאי להפסיק לחכות ללגיטימציה בדמות מחלה ממארת כדי להתחיל לחיות?

גם אם לא תסכימו איתי, אני בטוח שתיהנו מאוד מהסדרה המשובחת הזאת.

המוסד להשכלה גבוהה

"בית ספר למרגלים", ב'-ו' 20:50, ערוץ ריאליטי

בתוך שלל תחרויות הריאליטי, זו דווקא מעט חריגה: יש מי שרוצה להיות זמר, דוגמן, מעצב או סתם מפורסם, אבל מי האיש שרוצה לזכות בתוכנית ריאליטי כדי להפוך לאנונימי לגמרי? (תודו שזה סטרט-אפ לא רע: תוכנית ריאליטי שבה המנצח זוכה בכך שימחקו אותו מחייו הנוכחיים ו"שיצילו" אותו בזהות חדשה במקום אחר, כמו ב"תוכנית להגנת עדים", אבל בלי הסכנה שהמאפיה תעלה על עקבותיך).

המשתתפים ב"בית הספר למרגלים" עוברים הכשרה מפרכת שבסיומה יוכלו להיות מרגלים מוסמכים. אמנם הם צריכים עדיין למצוא לעצמם מעסיק שלא ראה את התוכנית, אבל אני מסופק אם לאנשי המוסד למשל, כלומר על-פי פרסומים זרים, יש יותר מדי זמן פנוי כדי לראות תוכניות ריאליטי בערוצי נישה. בכל מקרה, הדוגמה עם "המוסד" לא הייתה מקרית. כבר בפרק הראשון ייאלצו התלמידים להתמודד עם תרגיל מרגלים מתחילים של המוסד: להיכנס לביתו של אדם זר בלי להתגלות. מה שמוכיח שלפעמים ההבדל בין עבריין למרגל הוא השכונה שבה גדלת.