אליהו יוצא למלחמה נגד בנק ישראל

אתמול יצא שלמה אליהו בהתרסה גלויה נגד בנק ישראל. בהצעת שישה מועמדים מטעמו לדירקטוריון לאומי, הראה אליהו כי הוא מתעלם מעמדת הרגולטור, ומשחק לפי כללים אחרים לגמרי, כללים שאותם הוא קובע בעצמו.

הואיל וסביר שאליהו מבין את משמעות מעשיו, נותר רק לתהות מה הוא חושב להרוויח מעימות גלוי כנגד הפיקוח על הבנקים, והאם סוללת היועצים שמקיפה אותו לא מסבירה לו שבישראל אולי אפשר לנצח את הרגולטור בקרב, אבל לא במלחמה.

הבעיה מתחילה בהתעלמות אליהו מתיקון מראני, הקובע שבעל מניות (המחזיק לפחות 2.5%) יוכל להציע לדירקטוריון מועמד אחד בלבד מטעמו. ביחסים בין בנק ישראל לבנקים ולבעלי השליטה בהם, לא נוהג המפקח על הבנקים להוציא הנחיות ישירות - אלא בדרך כלל מבהיר את ציפיותיו לגבי ההתנהגות הרצויה, והמפוקחים מבינים מאליו מה הם צריכים לעשות.

עמדת בנק ישראל ברורה, היא אפילו הוגשה כתיקון חקיקה, והוצגה כתנאי מקדים להפרטה. ואז מגיע אליהו, מנצל את העובדה שהחוק עדיין לא עבר ועדיין בהליכי חקיקה, ומגיש שישה מועמדים. לא אחד, לא שניים - שישה.

חריגה מהכללים

מבחינה חוקית, אליהו צודק. החוק הקיים מאפשר לו להגיש כמה מועמדים שיחפוץ. אבל בהתחשב במערכת היחסים המקובלת בין בנק ישראל לבעל שליטה בבנק, מדובר בחריגה מכללי המשחק. בייחוד כי אליהו מתנגד לתיקון החקיקה, ופועל מאחורי הקלעים כדי שהתיקון לא יעבור. כך לא פועל אדם שרוצה לקבל היתר להיות בעל שליטה בבנק מול הרגולטור שאמור לתת לו את האישור.

והנה הבעיה העיקרית - המחטף שעושה אליהו. ארבעה כסאות מתפנים בקיץ בדירקטוריון לאומי. נאמר שארבעה מועמדים מטעמו של אליהו יזכו באסיפה הכללית וייבחרו. באותו רגע לשלמה אליהו יהיו ארבעה נציגים מטעמו בדירקטוריון.

האם זהו סממן של שליטה בבנק? בהחלט כן. האם אליהו קיבל היתר שליטה? לא. האם בנק ישראל יחיה בשלום עם מצב כזה? בהחלט לא.

אם אליהו היה מנסה להכניס מטעמו דירקטור אחד, בנק ישראל לא היה מגיב. זה סביר, ואף עולה בקנה אחד עם כוחו היחסי. אבל מה יקרה אם אליהו יצליח להכניס ארבעה? בעיני בנק ישראל מדובר בניסיון מתגרה. מצד אחד אליהו לא הגיש לבנק ישראל בקשה להיתר שליטה, מצד שני הוא פועל להשגת שליטה בפועל ללא קבלת היתר.

מה יכול בנק ישראל לעשות? עד שיתבררו תוצאות האסיפה הכללית - כמעט וכלום. בעיקר להסביר לבעלי המניות מה מותר ומה אסור להם. אסור למשל לתאם עמדות.

ניקח למשל את חגי מרום, חברו של חיים רמון עוד מימי השמינייה העליזים במפלגת העבודה. רמון מייצג את אליהו, מרום מנהל את אוה"ה, גוף אמורפי המחזיק כ-5% מהמניות. אם מרום יצביע בעד מועמדי אליהו, איך יוכל בנק ישראל להוכיח שהיה תיאום מוקדם?

מגוף מוסדי ידרוש בנק ישראל להבין כיצד החליט בעד מי להצביע ולחשוף את מערכת השיקולים שלו, אך גם כאן קשה להוכיח, שהצבעה בעד עמוס ספיר, למשל, נובעת מתיאום עם אליהו. אולי פשוט הגוף המוסדי מכיר את ספיר מתקופתו כיו"ר מעלות, ומאמין בו ללא קשר מי הציע אותו לדירקטוריון?

יש להניח שגם בבנק ישראל מודעים לקושי, וימצאו פתרונות יצירתיים. לכן אם יצליח אליהו להכניס לדירקטוריון יותר ממועמד אחד, לא נתפלא אם הסוגיה תגיע עד בג"ץ. אבל לאליהו מוטב לזכור כי, כפי שפתחנו, את הרגולטור אפשר לנצח בקרב, אבל לא במלחמה. לפרטים אפשר לפנות לדני דנקנר ולשרי אריסון.