דאפטאון. קר מאוד בחוץ. גם אם מד הטמפרטורות יאמר אחרת, הרי השילוב של גשם בלתי פוסק יחד עם רוח עזה, חודרת כל סוודר ומעיל, הופך אפילו את עשר מעלות הצלזיוס שבחוץ למשהו שגדול עליי בכמה מספרים.
איאן היה אדיב דיו כדי להשאיל לי את המטרייה שלו, כך שלפחות המשקפיים נמנעים מהטיפות הגדולות. אני צועד עקב בצד אגודל במורד השביל החמקמק, מודע לכל צעד - ועדיין כמעט מחליק - וכל הדרך אני חושב רק "איך הוא עשה את זה? איך הוא צעד לבד במזג האוויר הזה, כל הדרך מניוקסל עד לכאן?".
"הוא" אגב, זה אבא של וויליאם, שהיה חייל בצבאו של הדוכס מוולינגטון, זה שהביס את נפוליאון בונפרטה בקרב ווטרלו המפורסם. כמה שנים אחר כך, כשהקיסר הצרפתי חדל להוות איום על שלום העולם, הוא שוחרר מהצבא והורשה לשוב לביתו. המקום הכי קרוב הביתה שהאימפריה הבריטית הביאה אותו אליו היה ניוקאסל בצפון אנגליה. משם הוא נאלץ להמשיך לבד, ברגל, כל הדרך במעלה הגבעות של סקוטלנד, עד שהגיע לביתו בדאפטאון.
שם משפחתו של החייל המשוחרר היה גרנט, ואני לא יודע אם הוא היה לוחם מהסוג שיצא לו לבתר בכידון שבקצה רובהו חיילי אויב, או שמא הצבא השתמש בשירותיו הטובים כחייט, מקצועו האזרחי מלפני המלחמה. מה שבטוח, הוא היה גיבור באזרחות: לא רק ששהה שנים בחזית, ולא רק שצעד ברגל כל הדרך מאנגליה, בתוך כל הבוץ הזה, הרוחות והדרכים החלקלקות, שאני - על אף שהקצתי רק לפני שעתיים משינה טובה, סעדתי ארוחת בוקר כהלכתה והתלבשתי בבגדים חמים - מחשב בהן כל צעד כדי לשמור את הישבן שלי במרחק של מטר לפחות מהקרקע; ובכן, לא רק ששרד את כל אלה, אלא אף הצליח לחזר בלהט אחרי אישה צעירה ממנו בלמעלה מעשרים שנה (הקודמת הלכה לעולמה לפני שהעמידה לו צאצאים), נישא לה והעמיד צאצאים לרוב.
לאחד מהם קראו וויליאם, וויליאם גרנט, ואני עומד כרגע מול הבית שבו נולד. לא הרבה השתנה בעיירה דאפטאון מאז אותן שנים. מגדל הכנסייה הישן עדיין עומד במרכזה. הרחובות הספורים רחבים דיים כדי להכיל תנועה דו-מסלולית, ובתי האבן הישנים מאכלסים היום אנשים חדשים. בבית שהיה פעם של משפחת גרנט גרה כיום גברת סקוטית נחמדה, בעלת שיער כסוף, נוטה ללבן, לבושה בחוסר טעם שרק מי שגדל באי הבריטי יכול לפתח, וכשאני צופה בה נאבקת עם המטרייה שלה, שהרוח מקשה עליה לסגור כדי להיכנס הביתה, אני לא יכול שלא לתהות אם היא יודעת בכלל שהיא מתגוררת בביתו של אחד האנשים המרתקים בתעשיית הוויסקי המקומית.
כאן צריך לעצור אולי ולהבהיר את חשיבותו של הנוזל הזה לא רק לתרבות המקומית, כי אם לקיומם של מרבית האנשים באזור הזה של סקוטלנד. כמעט כל השמות שמוכרים לכם ממדף המשקאות בפאב מכונסים כאן, ברווח שאינו עולה בהרבה על זה שבו ניצבים הבקבוקים על הבר זה מזה, בתוך אזור של כמה קילומטרים רבועים. המילים "מי החיים", שהקנו לוויסקי את שמו, מקבלות כאן משמעות כמעט בלתי נתפסת: האנשים כאן חייבים לו לא רק את תרבותם, אלא את קיומם - פשוטו כמשמעו.
איאן מילר למשל, האיש שמדריך אותי, מתקבל כאן בכל מקום כאילו היה כוכב קולנוע. איאן הוא אגדה בתעשיית הוויסקי, עם ותק של יותר מ-45 שנה בתחום: הוא החל את דרכו אצל המתחרים שלו כיום, תאגיד דיאג'יו, שירת אותם קרוב לעשרים שנה, ניהל את מזקקת מורטלאך ואחר כך את גלנפידיך, ואז עבר מהייצור לשיווק והפך למנחה שגרירים ואפילו שגריר בעצמו, אבל רק לאירועים מיוחדים, כמו זה שהתקיים לא מזמן בביתו של ר', איש עסקים ישראלי ממיאמי, אספן וויסקי שבגלל הבטחה שנתן לאשתו נאלץ לפרוש ממכירה פומבית שבה נמכר בקבוק נדיר של גלנפידיך. בן 50 שנה היה הבקבוק, ור' פרש מהמכירה כשהגיע לגבול שהציב לעצמו: 36 אלף דולרים. האכזבה התגברה כאשר התברר שהחמיץ את היעד במעט: הבקבוק נמכר לבסוף ב-37 אלף דולרים למישהו אחר. כדי לנחם את ר', אחד מאספני הוויסקי הגדולים בעולם, ואולי הלקוח הפרטי החשוב ביותר של איאן, הוא החליט לקיים טעימה של בקבוקי וויסקי נדירים בביתו במיאמי.
איאן נמצא בתנועה מתמדת: יום אחד בסינגפור, למחרת בשנחאי, בסן פרנסיסקו או ברומא. לביתו באלגין, עיר בסקוטלנד, כמעט שאינו מגיע. "זו דרך טובה מאוד לשמר את יציבות הנישואים", אני מעיר, והוא מחייך מאוזן לאוזן: "דרך מצוינת - 37 שנים של נישואים מאושרים לאותה האישה". "אה, זה אתה!", אני עונה - והוא צוחק, מה שמקנה לי סוג של סלבריטאות מקומית. "מי זה האיש הזה שמעביר דאחקות עם איאן?", אני יכול לשמוע איך כל האחרים חושבים לעצמם. צריך לראות כדי להאמין עד כמה מקושר האיש הזה, שמכיר כמעט כל עובד בתעשייה בשמו הפרטי.
כשהוא שומע שאין לי מה לעשות מחר עד לטיסה מאברדין אחר הצהריים, הוא מבקש ממני רשות לדאוג לעניין. ואכן, כשאני חוזר למלון מחכה לי מעטפה ממזכירתו, שבה היא כותבת שמר מילר מבקש להודות לי על יום נעים במחיצתו, מקווה שנהניתי, מודיע לי שמחר בבוקר יחכה לי בלובי המלון נהג שייקח אותי לסיור במזקקת מק'אלן, שכן הוא היה רוצה שאתרשם מהדרך שבה הם משתמשים בחביות עץ האלון, ומפציר בי לעדכן אותו בכל דבר שלו אזדקק - ממטרייה ועד מקום לארוחת ערב. כבוד.
אבל אני מקדים את המאוחר. בינתיים יושבים איאן ואני בתוך הסאאב האדומה שלו, שמקנה לו חזות צעירה בהרבה מלמעלה משישים שנותיו, ומתבוננים נוגות בקשישה שנלחמת במטרייה הממאנת להיסגר. סוג של עצבות יורד עלינו, עד שאנחנו מחליטים לעשות משהו שבוודאי ישפר את מצב הרוח, ונוסעים משם לבית הקברות.
בית הקברות של מורטלאך הוא מקום שלא היה אכפת לי להגיע אליו יום אחד, אחרי שימלאו לי 120, או אם אחליק בשביל הצר הזה שבו אני פוסע עכשיו, מה שיבוא קודם. במרכזו נמצא לוח האבן של משפחת גרנט, ואנו עוצרים לחלוק כבוד לוויליאם, איש שהאמין בהתחלות חדשות ובקשרים ישנים, איש שסלל את הדרך להקמת העסק המשפחתי הגדול ביותר בתעשיית הוויסקי והיחיד שלא מכר את נשמתו לאלוהי הקונגלומרטים. וויליאם גרנט ובניו נקראת עד היום החברה המוערכת ביותר בתעשייה הזאת: גלנפידיך, בלוויני, גרנטס, 30% ממק'אלן ועוד כמה מותגים מוכרים פחות - כולם היו בניו.
אנחנו חוזרים לסאאב של איאן, והוא ממשיך את הסיפור: וויליאם גרנט עזב את בית-הספר בגיל 9 כדי לסייע בפרנסת המשפחה כרועה צאן. יחד עם זאת, מעת לעת, הוא שב לבקר בו, לפחות מספיק פעמים כדי ללמוד לקרוא, לכתוב וקצת חשבון. ההשכלה הבסיסית הזאת, אך הלא מובנת מאליה באותם ימים, יחד עם אופיו האחראי, גרמה לכך שקיבל משרה של מנהל זוטר במזקקת מורטלאך, שבה עשה חיל והתקדם. אלא שמכאן ועד הקמת מזקקה עצמאית הדרך עודנה ארוכה, וכך ניצל גרנט את המשאב העיקרי שנתן לו הטבע בשפע, ילדים - שבעה בנים ושתי בנות (בת נוספת, ששמה חקוק אף הוא על האבן, מתה בגיל חצי שנה), כדי להגדיל את ההון.
כל פני מיותר נחסך בקופה משפחתית, וכאשר היה שם מספיק כסף רכשה משפחת גרנט שטח אדמה שכלל, מלבד כמה שדות, גם מעיין נסתר בשם רובי-דו, שגרנט ידע את מיקומו המדויק משום שרעה סמוך לנביעה את כבשיו כנער, וכן קטע מנהר הפידיך, לא נהר גדול או מרשים במיוחד, אבל כזה שישנה לעד את ההיסטוריה של עולם הוויסקי (אגב, מימי הפידיך משמשים בתהליך הייצור רק לקירור. המים שבתוך הוויסקי כולם מהרובי-דו).
את בתי האבן שעומדים עד היום בשטח המזקקה בנו וויליאם ובניו במו ידיהם. "יש כאן מבנים חדשים יחסית, שכבר נאלצנו להרוס ולשקם פעמיים", רוטן איאן, "אבל המבנים שהם בנו מאבנים עדיין עומדים בלי סדק כבר 140 שנים". מבנים חדשים יחסית שקורסים, אגב, הם בדיוק הסיבה שבגללה עליתי על מטוס ובאתי הנה. אבל עוד מעט נגיע לזה.
בואו נחזור אל משפחת גרנט: את כל העסק הזה של מזקקה חדשה משלו הקים גרנט בגיל 47. גברים בגיל 47, אפילו היום, לא יכולים להיחשב ליזמים בתחילת דרכם, אבל לפני 150 שנה הם נחשבו לקשישים ממש. תוחלת החיים הממוצעת בסביבה לא עלתה בהרבה על חמישים שנים - ודווקא בגיל הזה מצליח וויליאם להגשים את החלום שלו ורואה ברכה בעמלו ובעסק המשפחתי שהקים. אלא שכמו אצל כל משפחה טובה, גם כאן צריך לדעת עם מי להתחתן, וכך, בתחילת המאה ה-20, מתוודעים הגרנטים אל משפחת גורדון, שאחד מבניה, צ'רלס, נושא לאישה את בתו של וויליאם.
אני מתבונן בתצלום מאותו היום: הגרנטים בצד שמאל, הגורדונים בצד ימין, ומאחוריהם נראה בית בלוויני, זה שאני ניצב כעת עם איאן מול חזיתו האטומה. עד 1966 עוד גרה כאן נכדתו הקשישה של וויליאם (היא כבר בת 110 ועדיין בחיים). היום הבית עומד נטוש, אם כי לא מוזנח במיוחד. במזקקה חושבים להפוך אותו למלון בוטיק לחובבי וויסקי, אלא שכדרכם של עסקים משפחתיים, הם לוקחים את הזמן. גם יומו של בית בלוויני יגיע. הגשם נחלש מעט, ואיאן מחליט שזה זמן טוב לקפוץ ולראות את המחסן שהתמוטט, הסיבה לבואי לכאן.
שני החורפים האחרונים היו מהקשים שידעו במקומות רבים באירופה. בסקוטלנד, למשל, נערם שלג בכמויות שאפילו זקני ה"ספיי-סייד" לא זוכרים כמותן. אחר-צהריים סגרירי אחד, סמוך לשעת סיום יום העבודה, הבחינו העובדים שמשהו מוזר קורה: בהתחלה נשמעו חריקות של מתכת מעונה, ומאוחר יותר, לנגד עיניהם הנדהמות, קרס אחד הגגות מטה, קובר תחת שרידיו - ובעיקר תחת מעטה של שלג וקרח - ערימה של חביות וויסקי. כדרכם של אסונות כאלה, לעתים הם יוצרים פריצות דרך מופלאות.
וכך, למחרת היום, כשנכנסו אנשי המזקקה אל המחסן ההרוס כדי לאמוד את הנזקים, הם גילו שהקרע שנפער בתקרת הפלדה והפח עוטה צורת מלאך, או שמא ציפור. המראה הזה הונצח במצלמה, ובהשראתו הוחלט לבקבק את הוויסקי שבחביות שניזוקו-לכאורה תחת השם סנואו פיניקס, שנשמע מצוין באנגלית אם כי קצת מסורבל בעברית: עוף החול של השלג.
זה הזמן לפתח פיצול אישיות קטן: כמי שנחשב למבין בוויסקי, אני חש צורך תמידי להפחית את מינון הפלצנות שמעורבת בנושא. כששואלים אותי את שאלת מיליון הליטרים, "איזה וויסקי אתה הכי אוהב?", אני משיב (בפרפרזה על תשובה דומה של צ'רצ'יל בענייני בירה) בפשטות: "את החמישי". רוצה לומר שלפעמים אנחנו נוטים להפריז בחשיבותם של סיפורים יפים. מזווית הראייה הצרה הזאת, אפשר לטעון שתעשיית הוויסקי מייצרת, פחות או יותר, את מה שייצרה תמיד, אבל מפליאה לחדש בסיפורים שמסביב: פעם זו איכות מי המעיין, פעם אוויר ההרים הצלול כוויסקי, פעם חביות העץ. עד כאן דבר הציניקן.
אלא שהציניקן הזה, שהוא חלק ממני, נשאר בחדר המלון הקטן שלי בקרייגלאכי, מלון שיש בו בר עם כמה מאות סוגים של סינגל מאלטים שונים. כשאתה מסתובב בין עשרות המזקקות שמרוכזות בספיי-סייד, אתה מגלה שמה שנראה לציניקן מבחוץ כמו סיפורים שנולדו באיזו ישיבת קריאייטיב במשרד יחסי ציבור, הם מציאות חייהם של הסקוטים, ואי-אפשר שלא להתפעל. הסנואו פיניקס בוקבק במהדורה מוגבלת ונחטף מהמדפים בהתלהבות שכזאת, שבמזקקה מצטערים היום שלא התמוטטו להם עוד כמה גגות.
מחיר הוויסקי הזה עלה באותה מהירות שבה קרס על חביותיו גג המחסן: המחיר הבסיסי היה 50 פאונד לבקבוק, משהו כמו 300 שקלים כשמתרגמים לעברית. לישראל, אגב, הוקצו 45 בקבוקים שיימכרו במכירה פומבית דרך הפייסבוק של גלנפידיך. המחירים יתחילו ב-600 שקלים. מדובר בהשקעה מצוינת: בעוד שנים ספורות בלבד יוכל אספן וויסקי לבקש כל מחיר כמעט תמורת הבקבוק, אלא אם כן אנחנו צפויים לעוד מפולות שלגים בתחום המזקקה, ולפי הדרך שבה ראיתי שמשקמים שם את המחסן ההרוס קשה להניח שזה יקרה במאה השנים הקרובות.
עם כל הכבוד לוויסקי הזה, את השהות במחיצת דמות כמו איאן אני רוצה לנצל למטרות נעלות אפילו יותר, כמו כמה חביות היסטוריות שנמצאות במרתפים של גלנפידיך. אבל אם כבר היסטוריה, הנה עוד כמה נתונים - ואני מבטיח לא לשעמם. וויליאם גרנט החליט להיכנס לתעשיית הוויסקי לאו דווקא בגלל חיבה יתרה לנוזל ההוא, אלא בעיקר מפני שבאותה תקופה היה מדובר בהזדמנות כלכלית שלא תחזור: קצת כמו ההיי-טק של ימינו. הפילוקסרה שאכלה כל חלקה טובה בגפני אירופה הכחידה תחילה את היין ואחר-כך את הקוניאק, ויצרה ביקוש אדיר לוויסקי.
הייתה זו שעתם היפה של היזמים בתחום, הזדמנות בלתי חוזרת לבצע קפיצת מדרגה כלכלית חברתית. תעשיית הוויסקי שפרחה אז אפשרה לבעלי חזון חרוצים להפוך בתוך כמה שנים לאנשים אמידים, ולא איש כגרנט ייתן להזדמנות כזאת לחמוק ממנו וממשפחתו.
אלא שלא לעולם חוסן. תעשיית הוויסקי, שכה פרחה במאה ה-19, ספגה בתחילת המאה ה-20 כמה מכות קשות: מלחמת העולם הראשונה גרמה לירידה דרסטית בצריכה, כוחה הנחלש של אנגליה כאימפריה בלם את ההתפשטות המואצת של הנוזל הענברי ברחבי העולם, וארצות הברית, שוק הייצוא החשוב ביותר של התעשייה, נכנסה ל"תקופת יובש" (שייסדה למעשה את תעשיית הוויסקי הקנדית, אבל היכתה קשות את הסקוטים), וכשזו כבר חלפה, לא עברו הרבה שנים ופרצה מלחמת העולם השנייה. מה שקרה הוא שרק החזקים באמת שרדו: חלק גדול מאוד מהמזקקות ברחבי סקוטלנד נסגרו - וחלקן נפתחו מחדש רק בשנים האחרונות, עם הטרנדיות הגואה של הסינגל מאלטים.
איך שרדו בגלנפידיך, למשל? בעיקר בזכות יצירתיות שיווקית: ב-1961 הם החליטו לשנות את צורת הבקבוק מעגולה למשולשת. זה הפך את חייהם של המבקבקים לגיהינום קטן (מכשירי ההדבקה של התוויות לא יכלו להתמודד עם הצורה החדשה, ובמשך כמה שנים, עד שפותח מכשיר מתאים, הם נאלצו להדביק את התוויות באופן ידני), אבל ב-1963 חלה ההתפתחות המשמעותית יותר, התפתחות ששינתה לא רק את גורל גלנפידיך, אלא את גורלה של התעשייה כולה.
עד לאותה השנה שימש הוויסקי המוכר לנו היום כסינגל מאלט כחומר גלם לתעשיית הבלנדד וויסקי. בלי להלאות בדקויות של תהליך הייצור, אציין רק שוויסקי "מעורבב", כמו רוב מותגי הוויסקי הפופולריים בעולם, הוא תוצאה של מהילה של סוגים שונים של סינגל מאלט, כלומר וויסקי ממקור "יחידני" אם תרצו, יחד עם גריין וויסקי, וויסקי חיטה זול יותר.
הסינגל מאלט, אם נלגם כמשקה בזכות עצמו, היה מוכר בעיקר לסביבה הקרובה של המזקקה, ונמכר שלא כחומר גלם רק בעיירות הסמוכות. אבל בשנת 1963 החליטו בגלנפידיך לנסות לייצא את חומר הגלם שלהם כמשקה שעומד בזכות עצמו, ושלחו משלוח ראשון של בקבוקים לשוק הגדול הקרוב ביותר, לאנגליה. השאר, כמו שנהוג לומר, הוא היסטוריה: ההצלחה של המשקה הייתה רבה, למרות מחירו הגבוה בהרבה מזה של וויסקי "מעורבב", ובעקבות גלנפידיך הלכו עוד ועוד מזקקות והחלו לשווק את תוצרתן, חומר הגלם של האתמול, כמשקה של המחר.
יחד עם זאת, ורק כדי להכניס קצת פרופורציות למי שאינו בקיא בנתונים, אפילו היום, כששועי תבל ועשיריה נוהגים לפנק את עצמם בסינגל מאלטים יקרים, כ-90% מהסינגל מאלטים עדיין משמשים כחומרי גלם בתהליך הייצור של הבלנדד סקוטש (ואגב כך, יש לחזור ולהזכיר שסינגל מאלט אינו בהכרח טוב יותר מבלנדד - אדרבא, יש בקבוקי בלנדד שהם מלאכת מחשבת של טעמים, ולא פחות מכך - של מחירים).
את כל ההיסטוריה הזאת אני לא יכול לגבות בגרון יבש, וכך אני פוסע בעקבות איאן אל תוך מחסן החביות. "תבחר" הוא אומר לי, ואני מצביע בכוונה (שאת מקורה אסביר אחר כך) על חבית המתיישנת כבר משנת 1958. 53 שנים חיכה לי הוויסקי שבתוכה, ואילו עתה אני מוציא ממנה וויסקי בחוזק חבית (בסביבות 60% אלכוהול. את התוצר הסופי שכולנו מכירים מהבקבוק, בחוזק של 40%-43% אלכוהול, מכינים בעזרת מהילה של הנוזל שבחבית עם מים) בעזרת פיפטה, ממלא לי כוסית קטנה, ולוגם. 53 שנות היסטוריה זורמות עכשיו במורד גרוני, ואיאן, שמבחין עד כמה אני נרגש, מוליך אותי אל החדר הסודי של האחראים על חדר החביות.
אין סוג וויסקי שיצא את שערי המזקקה שלא נשמר כאן בכמה בקבוקים לפחות; למשל הגלנפידיך 50, שמבקבוק "פירטי" שלו אנחנו לוגמים עכשיו. לא מזמן, כאמור, נמכר בקבוק כזה במכירה פומבית תמורת 37 אלף דולרים. הבחור האדיב ששלף עבורנו את הבקבוק מהמחבוא מוציא מחשבון קטן, ממיר דולרים לפאונדים, ומגלה לי שהמנה בכוסי שווה בערך 325 פאונדים, משהו כמו 2,000 שקלים. המונח "חבל על כל טיפה" מקבל כאן משמעות מבהילה ממש.
מכאן אני ממשיך לבלוויני, המזקקה השנייה שבבעלות החברה המשפחתית. ואגב כך, בואו נתעכב קצת על המושג הזה, "משפחתית". כיום קשה למצוא בסקוטלנד עוד מזקקות משפחתיות. רובן שייכות לתאגידי ענק. זה לא אומר שהוויסקי שהן מייצרות הוא פחות טוב, אבל זה אומר בהחלט שהסיפור שלהן נחלש, לפחות בעיניי: כשאתה לוגם וויסקי, אתה לא רוצה להרגיש קוקה-קולה, כמאמר הפרסומת, בוודאי לא כשאתה לוגם סינגל מאלט שאמור להיות אך ורק תבנית נוף מולדתו, ולא תבנית נוף מאזנה של חברה בורסאית.
לדברים הללו, אני חייב להודות, אין כמובן ביסוס עובדתי מוצק: אין שום הוכחה לכך שהשתלטותם של תאגידי ענק על שוק המשקאות העולמי הורידה את איכות המוצרים, יש שיטענו אפילו שההפך הוא הנכון, ובכל זאת, מול כוס הוויסקי שלי אני מעדיף להרגיש כמו אורח לרגע בביתה של משפחה סקוטית מאשר כחלק מאיזה מותג עולמי.
בפעם האחרונה שבה ביקרתי בבלוויני מצאתי במזקקה חתול בשם ג'ינג'ר, יצור פרוותי אדמדם (לא ציפיתם למשהו אחר עם שם שכזה), שקבע את מיטתו בתוך מגירה בחדר הזיקוק, נושם את אדי הוויסקי ומגרגר בהנאה. למרבה הצער, לפני כשנתיים, בגיל המופלג של 19 שנים (הוכחה ניצחת לכך שצריכה מתונה של וויסקי 24/7 יפה לבריאות), נאספו כל תשע נשמותיו של ג'ינג'ר לחיקם של אבותיו החתוליים, ואני מרים עכשיו כוס לזכרו.
אני לא עושה את זה לבד. סביבי ניבטים פרצופיהם המחויכים של חברי מועדון הוויסקי של אדינבורו. אם בדמיונכם אתם רואים עכשיו סקוטים קשישים וסמוקי לחיים, אתם מוזמנים לרענן את הדימוי: מדובר בחבורה של סטודנטים מכל העולם הלומדים באוניברסיטת אדינבורו, שהקימו חוג לחובבי וויסקי. אני מביט בהם, כולם בתחילת שנות העשרים לחייהם, ולפתע נראות לי 41 שנותיי כמו נצח: הם קרובים בגילם לבתי הגדולה יותר מאשר אליי. ככל שאני שמח על שדור שחשבתי שכולו וודקה-רד בול מגלה עניין בוויסקי, משקה שמצריך סבלנות והתעמקות, אני מרגיש מובס בידי הזמן וחוזר למלון שלי, לא לפני שאני מפנק את עצמי בבקבוק של בלוויני 21 שיושן בחביות שבהן יושן לפני כן יין פורט; גם מחשבות נוגות, שלא לומר בעיקר מחשבות נוגות, זקוקות לחומר הבעירה שלהן.
מילים אחרונות. למחרת היום אני יוצא למזקקת מק'אלן. 30% ממנה שייכים לוויליאם גרנט ובניו, ואיאן רוצה מאוד שאסייר שם. בהתחלה אני מתקומם: עם כל הכבוד לוויסקי האיכותי של מק'אלן, מה אני צריך לראות עכשיו עוד דודי זיקוק? אבל איאן ידע מה הוא אומר: מק'אלן הקימו מרכז מבקרים חדיש, שמאפשר הצצה שונה, מיקרוסקופית כמעט, תוך שימוש בתהליכי הדמיה משוכללים, אל תהליכי הייצור.
ריאן, הסקוטי הקשיש שמלווה אותי בסיור, קולט שאני בוהה ארוכות, באופן חשוד כמעט, בתצלום של חביות על אחד מקירות התצוגה, מנסה לפענח כתובת שכתובה בגיר על אחת החביות המצולמות מספרד. "אה כן, היה לנו אורח מספרד שביקשתי ממנו לקרוא למעני את מה שכתוב בגיר מטושטש על החבית, אבל למרבה הצער הוא שכח את המשקפיים שלו ברכב".
"ריאן", אני אומר לו בטון הכי רך שיכולתי לגייס, "אני יכול לבקש ממך להשתמש בזכוכית המגדלת שבעזרתה הראית לי את השכבות השונות בגזע האלון?". הוא נראה מופתע, ואני ממשיך: "נראה לי שהאורח שלך מספרד לא באמת שכח את המשקפיים, הוא פשוט היה מנומס, אבל אנחנו הישראלים ידועים קצת בחוצפה שלנו, ואני מוכרח להיות חוצפן ורוצה שתראו משהו דרך הזכוכית המגדלת".
ריאן נראה מבולבל מעט, אבל עושה כמבוקשי, מצמיד את הזכוכית מגדלת לתמונה וכמעט מתעלף. הכתובת המטושטשת בגיר שעל-גבי החבית אומרת בפשטות שיבאס ברודרס. החבית הספרדית שתצלומה מופיע במוזיאון של מק'אלן נועדה במקור לשימוש המתחרים משיבאס ריגל.
ואחרי שצחקנו המון (האמינו לי שזו אנקדוטה שעוד ידובר בה רבות על גדות נהר הספיי) אני רוצה לסיים ברשותכם בסיפור מיסטי קטן: שלא בגאווה אומר שאדם גשמי אנוכי, רחוק מכל שמץ של רוחניות אמיתית ובוודאי רוחניות טרנדית מהסוג שנע בין קבלה לקבלה עצמית, ובין קריסטלים לקברי צדיקים. סקוטלנד, לעומת זאת, מוציאה ממני את כל השדים והרוחות. בעיניי היא מקום קסום, בנופים המדהימים שלה יש משהו בראשיתי, פרה-היסטורי משהו.
רק בסקוטלנד אתה יכול להאמין בקלות בקיומה של המפלצת מאגם נס, או בשדים ורוחות. כן-כן, אפילו ספקן כמוני. הסיבה שבגללה בחרתי בחבית מ-1958 קשורה לסיכה שמעטרת את דש המעיל שלי, מחווה לתינוקות באזבי, שחקניה של מנצ'סטר יונייטד שנספו בעת ניסיון המראה כושל של מטוסם ב-6 בפברואר 1958.
החזרה שלי לארץ, כשהוויסקי בן 53 השנים עדיין מתפרק בכבדי, עוברת מאברדין דרך אמסטרדם. מטוס ק.ל.מ שאני בתוכו ממריא משדה התעופה סכיפהול, אבל כמה דקות אחרי ההמראה אנחנו שומעים רעש חבטה גדול, שלאחריו פורצת להבה מהמנוע השמאלי של המטוס והקבינה מתמלאת בריח שרוף. "ככה נראה הסוף?", אני תוהה עד שהקברניט מודיע, אחרי דקות של חרדה שקטה מצד יתר הנוסעים, שפגענו בציפורים ושניאלץ לשוב ולנחות באמסטרדם. נחיתת החירום עוברת בשלום, המטוס מוחלף, ואנחנו ממריאים לתל אביב באיחור של שעתיים וחצי, הפעם ללא תקלות.
וויסקי, זיכרונות היסטוריים ופחדים מודחקים ממלאים אותי כשאנחנו מתקרבים לתל אביב. המשקה שלהכנתו נדרשת הכי הרבה סבלנות בעולם נוחת בעיר שכולה סיפוק מיידי אחד גדול. אולי בגלל זה אנחנו שותים אותו כאן עם קרח.
מילון מונחים
סינגל מאלט. וויסקי ממקור יחידני. בשנות ה-60 הפך מחומר גלם לתעשיית הוויסקי למשקה בפני עצמו. עד אז, רוב צרכניו היו אלה שהתמזל מזלם להתגורר בקרבת מזקקה.
גריין וויסקי. וויסקי חיטה. וויסקי זול יחסית המיוצר בשיטת הזיקוק הרציף - המצאה אירית שהסקוטים דאגו לאמץ, בדיוק כמו הוויסקי. מרכיב הכרחי בבלנדד וויסקי, אך עומד גם בפני עצמו.
בלנדד וויסקי. וויסקי מעורבב הופק באמצעות מהילה של כמה סוגי סינגל מאלט וגריין וויסקי. רוב מותגי הוויסקי הפופולריים בעולם מיוצרים בשיטה זאת. לא בהכרח וויסקי ירוד - גם ערבוב יכול להיות מלאכת מחשבת.
כתבות
ני"ע
