היומן

"כאש בשדה קוצים מתפשטת השמועה בעיר. שמועה אימתנית: עומדים לגרש את היהודים מן העיר. הייתכן? הייתכן שגזירה כה איומה - נכונה?"

במשפט הזה נפתח היומן שכתבה סבתי צ'רנה ברקוביץ' בשנים 1941 עד 1945. פתיחה מושלמת לסיפור שואה, אם תשאלו לדעתי, שאינה אובייקטיבית כלל. היומן הזה מסתובב בינינו, בני המשפחה של צ'רנה ברקוביץ', מכריה ומוקירי זכרה, מאז שאבי תרגם אותו מגרמנית אחרי מותה של סבתא בתחילת שנות ה-90.

לפני כחודשיים מסרנו, בני משפחתי ואני, את היומן לידי אנשי ארכיון יד ושם בטקס קצר, שתועד במצלמת הווידיאו של בן דודי. מנהל הארכיון, ד"ר חיים גרטנר, הבטיח להעניק ליומן טיפול מסור בטכניקות השימור העדכניות ביותר, ושנוכל לבקרו בעתיד כדי להראותו לילדים ולנכדים.

אנשי הארכיון ביד ושם נראו מעט מזועזעים כשהבחינו במצבו של היומן. הם צקצקו בלשון כמעט בכאב כשהבחינו בדפים קרועים או בעמודים ששודכו זה לזה בסיכה, רחמנא לצלן. לדעתי, בהתחשב בטלטולים שעבר, נשמר היומן במצב מצוין. הוא שרד עם סבתי את הגירוש לטרנסניסטריה, חבל ארץ נידח באוקראינה שאליו הוגלו בני משפחתי יחד עם רבבות יהודי בוקובינה ובסרביה, שני מחוזות בצפון רומניה של אז. הוא עבר עם סבתא כמעט 4 שנים של אימה, רעב, מחלות, השפלות ותלאות הדרך. הוא חזר איתה הביתה לעיירה שממנה גורשה, ועלה איתה באונייה לארץ ישראל. הוא התגורר עמה ועם יתר בני המשפחה בדירת שיכון של שני חדרים בשכונת יד אליהו, שנקראה אז זבלאווי. אחר כך עבר עמה לדירה קצת יותר מרווחת, ברחוב הרמן-כהן פינת גורדון במרכז תל-אביב, שאותה גם אני הספקתי להכיר.

 יומן

אהבנו את הבית הזה, אני ויתר הנכדים והנינים. היו בו חום וריחות נעימים ושונים מכל מה שהכרנו. סבתא לא סיפרה לנו על השואה, רק ידענו שהיא ומשפחתה "היו שם". "אנחנו פליטי שואה", הייתה סבתא נוהגת לומר כשהייתה נעלבת מיחס לא ראוי שקיבלה. פעם אחת הסבירה לי מדוע לעולם לא תרשה לי לזרוק פרוסת לחם לפח. פעם אחרת הלכתי עם סבא לבנק כדי להחליף 700 מרקים גרמניים, כספי פיצויים. הגרמנים גם מימנו לסבא ולסבתא חופשה שנתית בכל קיץ במנזר האחיות סנט צ'רלס במושבה הגרמנית בירושלים, על כך הייתי כמעט אסיר תודה. אבל לא ידענו כלום על מה שעברו סבא וסבתא בשואה.

"בכמה אולמות ענקיים רובצים על חבילותיהם המון אנשים, מכווצים, עטופי שמיכות, ושיניהם נוקשות מקור. מחוסר ברירה אנחנו מצטרפים אליהם וחולקים איתם את גורלם. חשבנו לתומנו שמדובר בלילה אחד - לא שיערנו שיהיו אלה שלושה לילות. בלילה השני נשמעו פתאום צווחה נוראית ורעש שמשות שבורות. הפנינו את מבטנו לכיוון המהומה, ולעינינו התגלתה תמונה מחרידה: במסגרת חלון שבור עמדה אישה צעירה חצי עירומה, שערותיה סתורות ועיניה פעורות לרווחה. על גופה תלויות שתי סחבות. היא איבדה את שפיותה ושאגה ללא הרף: "אדון קפיטן! אל תכה עוד את היהודים!". תוך כדי שאגות היא הזכירה שוב ושוב שם של ילד, וכאשר ניסו להאכיל אותה היא ביקשה לתת את האוכל לילד... התברר לנו שזו אישה בת 32, אשתו של תכשיטן מרדאוץ. לפני זמן לא רב היא הייתה אחת הנשים המהודרות בעיר. היא איבדה את שפיותה בשיירה, כאשר החיילים המלווים הכו אותם והפרידו בינה לבין בעלה וילדה, שאותם היא לא מצאה עוד".

הלבטים אם למסור את היומן ליד ושם נמשכו זמן רב. מכרים עובדי המוסד הציעו לנו לעשות זאת כבר לפני שנים מספר, אך כל עוד אבי היה בחיים לא העזתי להציע לו להיפרד מחפץ אישי כל-כך יקר. מותו של אבי סילק את הלבטים. שתי שיחות טלפון לשני נכדיה האחרים של סבתי הסתיימו ב"כן" קצר. "חשבתי שהיומן כבר מזמן שם", אמר אחד מהם.

את יד ושם הכרתי היטב במהלך עבודה עיתונאית קודמת. משום מה, היה נדמה לי שבארכיון המוסד שוכבים כבר על המדפים עשרות או אולי מאות יומנים כמו זה שכתבה סבתי בטרנסניסטריה. טעיתי. "יש מעט מאוד תיעוד ברמה כזו מהאזור שאליו גורשו בני משפחתך", הסבירה לי בהתרגשות ד"ר יעל נידם אורבייטו, העורכת הראשית של ההוצאה לאור של יד ושם. לא רק את היומן קיבלו שם בשמחה. גם אלבום התמונות המשפחתי נלקח אחר כבוד אל מכונות הסריקה המשוכללות. התמונות הדהויות של בני משפחתי, שלושה דורות אחורה, שהדבקתי בעצמי בימי עבודת השורשים בבית הספר הוצאו ממנו, נסרקו והושבו למקומן המדויק.

"בתוך שעתיים היה עלינו לעזוב את העיר! לולא הוזהרנו מראש על העומד להתרחש לא היינו לוקחים אפילו את מעט הרכוש שלקחנו. הרומניות ניצלו יותר טוב מאיתנו את הזמן. אצלנו, למשל, הופיעו אשתו ובתו של הקולונל פארוו ובזזו ללא בושה בנוכחותי מכל הבא לידן. מבלי להסיר את נעליה, עלתה הגברת על המזנון ועקרה את הווילונות. על הפסנתר עמד אגרטל קריסטל. ללא כל היסוס היא שפכה את הפרחים ואת המים על הפסנתר וחטפה את האגרטל. מן המיטות היא הוציאה את הכרים ואת השמיכות, מן הארון את מפות השולחן. אפילו את ציוד הסקי של הילדים היא לקחה. בחוץ עמדה עגלתו של האדון קולונל, שעליה הועמסו כל החפצים שלנו. אדישה עמדתי והתבוננתי בנעשה. אפאטית. הכול נראה לי חסר תוחלת. דירתי היפה והמטופחת נראתה כמו מחסן גרוטאות כשמיטלטלינו המעטים ארוזים בתרמילי גב".

התמונות, מרביתן משנות ה-30 המאוחרות, מסגירות מציאות נשכחת ומאושרת, שונה כל-כך מהרושם המתקבל לעתים מספרי הלימוד על חיי היהודים לפני השואה. הם חיו טוב שם ברומניה, בעיירת הקיט בהרי הקרפטים. מצעדי ה-10 במאי, תזמורות, נשפי ריקודים, טיולים רומנטיים בנופי טבע מרהיבים, טיפוס על צוקים. בחורף גלשו בסקי בהרים, בקיץ שחו במרכז העיירה בבריכה הענקית שהוזנה במימי הנהר. נערים ונערות שזופים ויפים מחייכים למצלמה.

 שואה סבתא צרנה וסבא ז'אן

למשפחה שלי היו טחנת קמח ומכולת, ובתמונות הבית שלהם נראה מרשים. החברים של אבא באו ברובם ממשפחות פחות אמידות, אבל גם הסיפורים שלהם עמוסי נוסטלגיה לאותה עיירה, וזיכרונות הילדות שלהם מזכירים לי סרטים איטלקיים. אנטישמיות הייתה שם כל הזמן, אבל כזו שאפשר לחיות איתה. המורה הכי אנטישמי בבית הספר היה מודיע בתחילת כל שנה שאצלו התלמידים היהודים מקבלים מראש ציון עשר, כדי שלא תהיה להם מוטיבציה ללמוד. עם אנטישמיות כזו, לא פלא שהיהודים היו שלווים ומאושרים. הדבק החברתי החזיק מעמד בשנות הגירוש. הקהילה היהודית של קימפולונג עברה את השואה מלוכדת. כמעט שני שלישים מיהודי העיירה חזרו בחיים מארץ הגזירה. רק מבין הרופאים לא נותר כמעט אחד; הם נדבקו וחלו במגפת הטיפוס כשטיפלו בחולים בתנאים של שדה קרב.

 שואה סבתא צרנה וסבא ז'אן

"לפתע נשמעו צרחות מחרידות, הפעם ממאות גרונות אנוש: השיירה של בני סוצ'בה נערכה ליציאה לדרך. היו אלה לכאורה 'השיירות המאורגנות'; לא של יושבי המחנות, שיירות תמורתן שולם שוחד בסכומי עתק. השיירה של בני סוצ'בה התארגנה אם כן באכזריות, בנוקשות ובאלימות המתאימות לימי הביניים. החיילים הפרידו בכוח בין בני המשפחות, והכו ללא הבחנה בשוטים ובקתות רובים כאילו לא בבני אדם מדובר. ראיתי אישה צעירה נושאת בזרועותיה ישישה אל עגלה סמוכה. ברגע שהגיעה אליה וניסתה להעלותה עליה, זזה העגלה ממקומה ושתי הנשים נדרסו תחת גלגליה. איש לא שם לב לכך; לא היו אלה אלא יהודיות".

סבתא הייתה בת 38 בשנת 1941, וסבא היה מבוגר ממנה בשמונה שנים. שניהם היו בגיל שבו הסיכויים לשרוד בשואה אינם מזהירים. אבל הם שרדו, ובשנת 1947 עלו לארץ, ארץ בלתי נודעת הדוברת שפה לא ידועה. בארץ היו בני הזוג ברקוביץ' צל חיוור של האנשים הגאים והאסרטיביים שחיו ברומניה לפני המלחמה. הם לא דיברו על המלחמה. גם לא עם אבא, שנשלח לארץ ישראל בהיותו נער בן 16, חודשים ספורים לפני שהתחילו הצרות. היומן של סבתא פתח עבורו ועבורנו חלון לעבר מה שעבר עליהם. הכתיבה האינטימית, הקולחת, האמיתית כל-כך, יחד עם התרגום המדויק של אבי, הפכו את קריאת היומן לחוויה מרתקת, אם כי מאוד לא קלה. רק פעם אחת צלחתי את היומן כולו מתחילתו לסופו בקריאה רצופה, על אף שאינו ארוך. בשאר הפעמים הסתפקתי בבחירה אקראית של קטע קצר.

מעבר לסיוטים בלילה סיפק לנו היומן גם תובנות חשובות. באמצעותו גילינו כמה תושייה, אומץ והתעלות ידעו סבא וסבתא להפגין ברגעי המבחן הקשים ביותר. סבא, שהיה מהיהודים היחידים בעיירה ששירת בצבא הרומני במלחמה העולם הראשונה, ניהל את המגעים עם השלטונות, עם הקצינים ועם הקלגסים. החלטות שיכלו לחרוץ את גורלם של מאות בני אדם נפלו על כתפיו. בדיעבד התברר שצדק, למשל, כשהחליט לא לעצור את שיירת המגורשים ללינת לילה בכפר שנראה בעיניו עוין, ולהמשיך בצעידה לעבר הכפר הבא למרות החשיכה, התשישות וחוסר הוודאות המוחלט.

סבתא הייתה היחידה מבני המשפחה שלא חלתה בטיפוס הבהרות. היא החזיקה את כולם, נהג אבא לומר אחר כך. אבל תעלומה אחת אבא לא הצליח לפתור בחייו: מדוע אמו אינה מזכירה אותו ביומנה. "אולי הדחיקה", הסביר לעצמו ולנו אחר כך, "היו לה מספיק דאגות גם ככה". הדאגות, יחד עם שאר הזיכרונות, ינוחו מעתה בשלום על משכבם.