1. בלי קשר לאיך תסתיים סדרת הקלאסיקו המעולה, אין טיעונים רציניים נגד התובנה שברצלונה היא קבוצה הכדורגל הטובה בעולם בהפרש שהעולם לא ראה בכדורגל עד בואה. ברצלונה מודל 2008 (השנה שבה גווארדיולה מונה למאמן והרכיב את ליבת הסגל) היא כמו רוג'ר פדרר ומייקל ג'ורדן בשיאם: מצפים ממנה לא רק לנצח כל משחק, אלא להפיק מופע אסתטי עשיר באירועים ורגעים פנטסטיים לספר עליהם לנכדים יום אחד. ברצלונה היא הצייטגייסט.
השאלה מתי הצייטגייסט ישתנה היא לכאורה הרבה יותר מדי מוקדמת. חוץ מצ'אבי (בן 31) ופויול (33), שגם בהם יש עוד שנתיים-שלוש של כדורגל קונסיסטנטי ברמה הכי גבוהה, הליבה של ברצלונה אולטרה צעירה: מסי בן 23. אינייסטה בן 26. פיקה 24. בוסקטס 22. דני אלבס 27. ואלדס 29 (ילד במושגים של שוער). בברצלונה גם אין בעיות אגו (מאז שסמואל אטו גורש) או משמעת (מאז שרונאלדיניו גורש) שיכולות להעיד על איזשהו משבר קטאלוני באופק הנראה לעין.
אבל גם נעורים והתנהלות נכונה לא יכולים לשנות את המציאות. והמציאות היא שהצלחה בסדר גודל של ברצלונה הנוכחית יכולה לשמר את האלכימיה הנדרשת כדי להיות הצלחה בסדר גודל הזה מקסימום שלוש-ארבע שנים.
דוגמאות מהספורט: הדיקטטורה שפדרר הנהיג בטניס נמשכה ארבע שנים (בין 2004 ל-2007). ג'ורדן פרש פעמיים רגע אחרי אליפות שלישית ברציפות. בין 1999 ל-2002 טייגר וודס זכה בשבעה מייג'ורים. הטור דה פורס השני של וודס (שישה מייג'ורים) היה בין 2005 ל-2008. מאז הוא עדיין לא זכה במייג'ור. הלייקרס של שאקיל אוניל וקובי בראיינט (אלופים בין 2000 ל-2002), ברצלונה של רייקארד ורונאלדיניו (הקבוצה הטובה בעולם בעונות 04/05 ו-05/06).
דוגמאות משדות אחרים: כתופעה תרבותית ומסחרית פינק פלויד הייתה בשיאה בין 1972 ל-1975 (The Dark Side of the Moon ו- Wish You Were Here). פוליס היתה הלהקה הכי גדולה בעולם בשנים 1980-1983. העונות הכי מוצלחות והכי פופולריות של סיינפלד היו 3-6. למה זה קורה? כי כשאתה נהיה גדול מדי משהו תמיד קורה. מישהו עוזב (לארי דייויד מסיינפלד) או שאנשים מתקוטטים (רוג'ר ווטרס ודייויד גילמור, בראיינט ואוניל) או שקשה לגייס את אותה מוטיבציה (ג'ורדן, פדרר). מכיוון שהאלכימיה של הצלחות בסדר גודל הזה כל כך עדינה, גם לשינויים פחות רדיקליים בדרך כלל יש השלכות. וקשה לצפות שלא יהיו שינויים לאורך יותר משלוש-ארבע שנים.
ברצלונה הנוכחית סוגרת העונה שלוש שנים ביחד. זה לא מקרי ששינויים קורים בתוכה וסביבה לאחרונה. לפני שלוש שנים ג'רארד פיקה היה ילד שחזר הביתה מהרפתקה לא מוצלחת במנצ'סטר יונייטד. היום הוא יוצא עם שאקירה ומדגמן ל"מנגו". דני אלבס היה מגן ימני מעולה שהגשים את האספירציה הכי גבוהה שלו: לשחק בברצלונה. עכשיו מתברר שהאספירציה הכי גבוהה שלו היא כסף שברצלונה לא מוכנה לשלם בקיץ הקרוב ומנצ'סטר סיטי כן. גווארדיולה לפני שלוש שנים היה מאמן ירוק שקיבל את הצ'אנס של החיים שלו. היום הוא מדבר על לעזוב בסוף העונה הבאה בגלל שנמאס לו. יכול להיות שאלה לא ימיי פומפיי האחרונים, אבל לפומפיי לא נשאר יותר מדי זמן על השעון.
מייקל ג'ורדן במדי שיקגו בולס / צלם: רויטרס
2. זה רק אני, או שכל עניין הפציעות וההתגברות על פציעות בפלייאוף של ה-NBA מסריח מיחסי ציבור ודי מזלזל באוהדי ספורט? קובי בראיינט נפצע בקרסול במשחק 4 בסדרה נגד ניו אורלינס וסירב, לפי הדיווחים, לעבור בדיקת MRI. הפציעה שלו נהייתה הסיפור של משחק 5: האם הוא ישחק? איך הוא ישחק על הקרסול הפגוע? כמה דקות צריך לתת לו? ואז הוא עף לדאנק ברבע השני כמו שלא ראיתי אותו עף מאז שהוא היה בן 25 ואוסף 12 נקודות בשלוש דקות כמו תמיד.
אותו סיפור עם דריק רוז. רוז נפצע בקרסול בהפסד של שיקגו לאינדיאנה במשחק 4 ונרשם כ"בספק" למשחק 5. ואז הוא (מגובה 1.91 מטר) ממריא לחסום דאנק של רוי היברט, סנטר בגובה 2.18 מטר, ופורץ דרך ההגנה של אינדיאנה כמו ראנינג בק בפוטבול ומנצח לשיקגו את הסדרה עם 25 נקודות ו-6 אסיסטים. יש מספיק דרמה אמיתית בפלייאוף של ה-NBA בשביל לוותר על הדרמה המזויפת הזאת.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
