טרק הזהב: התרמילאים המבוגרים כבר אינם תופעה נדירה

לרצון לצאת לחופש אין באמת גיל - מינקות ועד זקנה, כולם רוצים להשאיר את השגרה מאחור ולהיחשף לנופים חדשים, תרבויות חדשות, טעמים חדשים וצלילים חדשים.

בעולם התיירות נוהגים לעשות הפרדה מבוססת גיל בין סוגי הטיולים - אלה בשנות ה-20 המוקדמות לחייהם, לרוב אחרי צבא ולפני לימודים, עושים את דרכם למזרח ולדרום אמריקה - ואילו האחרים, בעיקר אלה שהחליפו קידומת ל-4 ויותר מכך, יעדיפו טיולי נוחות מערבית מישראל או לכל היותר טיולים מאורגנים למדינות שממזרח לנו.

ובכל זאת, עושה רושם שלכלל הזה יש יותר ויותר יוצאים מהכלל - הם עברו את ה-50, חלקם כבר דילגו באלגנטיות מעל ה-60 וה-70, ובכל זאת לא תמצאו אותם כובשים את הטיימס סקוור, לוגמים תה בלונדון או תופסים בטן-גב בחופי קוסטה בראווה. חמושים בסנדלי שורש, מוצ'ילה כבדה והרבה תעוזה הם כובשים בלי למצמץ את הטרקים בכל העולם, עם שותפים לטיול שלרוב גילם פחות ממחצית מגילם שלהם.

"מדובר בתופעה של השנים האחרונות, שהולכת וצוברת תאוצה", אומר ל"גלובס" רונן קרסו, מנהל השיווק של איסתא, חברת תיירות שהתבססה בעיקר על רקע התמקדותה בתחום טיולי צעירים ותרמילאים. "חלק מהנוסעים הם 'בוגרי המזרח' - אנשים שכשרק נפתחה הגישה ליעדים האלה בשנת 1980 עם טיסות דרך מצרים היו בני 20 - והיום הם בני 50 ויותר. האנשים האלה, שטפטפו לשם אז - חוזרים לשם היום כשהם כבר בעלי משפחות לטיול קצר יותר, כדי לסגור מעגל".

גם המחיר משחק תפקיד בהחלטה על היעד מצד המטיילים המבוגרים: "בשיאה של הקריירה, בשנות ה-30, הזמן הוא הגורם החשוב - יש הרבה יותר אילוצים שקשורים לעבודה. בגילאים היותר מאוחרים, כמו אצל תרמילאים צעירים, הזמן הוא גורם פחות חשוב - ונסיעה ליעדים האקזוטיים יותר מאפשרת לטייל תקופות ארוכות בתקציב שמספיק רק לשבוע ביעדים ה'רגילים'.

"גם החוויות הרבה יותר משמעותיות ומעצבות. בגלל זה הטיולים האלה פופולריים אצל אנשים שיוצאים לפנסיה ופתאום התקציב מאפשר להם, או לפורשי ומפוטרי היי-טק שיכולים להרשות לעצמם".

"אנחנו רואים אנשים בני 70 שמחפשים שותפים לנסיעה, אנשים שרוצים לעשות עכשיו מה שלא עשו בגילאים מוקדמים יותר", מספר מנהל אתרי 'למטייל', גיל חן. "הם משתפים באינטרנט סיפורים על הדרך שבה הם טיילו, ומעודדים גם אחרים לצאת למסעות: אנשים רואים ושומעים שהדבר אפשרי, שאין מה לפחד, ושזה שאתה מעל גיל 25 לא אומר שנגזר עליך לטייל רק לאורך ולרוחב של השאנז אליזה בפריז. הם מדליקים ומעודדים אחד את השני - אומרים זה לזה ''אין שום דבר שבן 25 יכול לעשות ואתה לא".

על-פי קרסו, כ-60% מהנוסעים המבוגרים (מעל גיל 50) נוסעים ליעדים שונים במזרח, 30% נוספים נוסעים לדרום אמריקה, ועשרת האחוזים הנותרים מתחלקים בין אוסטרליה, ניו-זילנד, אפריקה ויעדים קטנים אחרים.

"לפחות בשלב הראשון הם מבקשים להיות ממש כמו בני ה-21, אבל לא תמיד הם עומדים בזה. הם נהנים מהקטע של סבא וסבתא שנוסעים לטיול תרמילאים, אבל לא תמיד מתלהבים מהגסטהאוסים שעולים 2-3 דולר ללילה, ומעדיפים לשהות שם עדיין ברמת תיירות בסיסית אבל קצת יותר מכובדת. הם גם לא נשארים לתקופות ארוכות.

"אם היום הזמן הממוצע לתרמילאי צעיר הוא 4 חודשים, המבוגרים יותר יוצאים בדרך-כלל לתקופה של חודשיים - בחלק מהמקרים מדובר באנשים שעולים לבד על מטוס, במקרים אחרים - הרכבים של כמה חברים (גברים או נשים), או זוגות שמחליטים לצאת לירח דבש מאוחר".

על הפסגות בנפאל בגיל 70

האנרגיות ויצר ההרפתקנות של דוד נחמוני, בן 80 מרמת-גן, לא היו מביישים אף משתחרר רעב לתגליות: בגילו הלא צעיר הספיק כבר לבקר כמעט בכל מקום. בשנה החולפת לבדה, למשל, הגיע לסין, לאוס, קמבודיה ואפילו למצרים - ממנה נמלט ממש בשיאה של ההפיכה השלטונית לאור דרישה מפורשת מהשגרירות.

קודם לכן ביקר 3 פעמים בהודו וחרש גם את אלסקה, דרום אמריקה ויעדים רבים נוספים. ואם תהיתם - הוא ממש לא סיים את המסעות. ממש בעוד שבועיים יעלה על מטוס למונגוליה.

"התחלתי לחיות על תרמיל כשהייתי בן 61", הוא מספר. "הבן שלי נעלם בגלפאגוס, ונסעתי לחפש אותו. במשך 3 חודשים חרשתי את האזור בחיפושים אחריו".

דוד לא זכה למצוא את הבן, אבל מאז הוא הולך בעקבותיו וכובש בעצמו את השבילים. את סיבוב האנפורנה בנפאל, הפופולרי בקרב צעירים, ביצע בגיל 68, על הר הגעש וויאריקה בצ'ילה טיפס כשהוא בן 70.

"מגיל 65 אפשר להגיד שאני חי על תרמיל, ואני עדיין מתרגש כל פעם מחדש כמו בהתחלה", הוא אומר.

לטיול הקרוב הוא עומד לטוס עם אשתו, אבל את רוב מסעותיו עשה בעצמו. "רוב המטיילים במקומות האלה הם חבר'ה צעירים אחרי צבא, אז אליהם אני מתחבר. בדרך-כלל הם אלה שבאים אליי. רואים בי אטרקציה אפילו. הם מקבלים אותי בשמחה כי אני לא נדבק אליהם.

"בטרקים אני הולך לבד - אני קם מוקדם יותר מהם, מתחיל את המסלול בעצמי, ונפגשים בערב לארוחה. ברוב המוחלט של המקרים אני מגיע ליעד לפניהם וכבר מספיק להזמין מקום ללילה וכל מה שצריך".

דוד נחמוני

ההורים נוסעים, הילדים דואגים

גם פנינה מרקו (62) היא לא התרמילאית הממוצעת: ב-10 השנים האחרונות היא בילתה יותר זמן בהודו מאשר בארץ. קצת אחרי גיל 50, כשהיא בעלת משרת מפתח במשרד פרסום, החליטה לעזוב את העבודה ולטייל.

"הבוס שלי נתן לי הצעה שלא אוכל לסרב לה: תעבדי במיילים, מהבית או מכל מקום שתרצי בעולם - מאז אני נודדת עם תרמיל ומחשב: הייתי בהודו 10 פעמים, התנדבתי בארגון 'תבל בצדק' בנפאל 3 חודשים ועבדתי שם בבית-יתומים, והגעתי גם לסרי-לנקה, בורמה, לאוס, פיליפינים, וייטנאם וקמבודיה".

"בהתחלה כל המשפחה הייתה נגד", היא מספרת. "הבת שלי ואני החלפנו תפקידים - היא, שהייתה בת 20, עשתה לי פרצופים של מודאגת, או התקשרה אליי להודו ואמרה לי לא לנסוע לגואה כי יש אזהרת מסע. היא הפכה להיות האמא הפולנייה, ואני הייתי הנערה הסוררת".

מרקו, אגב, לא ויתרה לעצמה: "רציתי לראות את הודו ברגליים ובאופן הכי אמיתי שאפשר ולא דרך חלונות של מכונית ממוזגת. בעיקר בשנים הראשונות הייתי אטרקציה - הייתי פוגשת חבר'ה ישראלים, והם היו מאמצים אותי, אמרו לי שהלוואי שאמא שלהם הייתה עושה את זה. היה כיף אדיר לשבת איתם על גג הגסטהאוס ולשיר יחד איתם עם הגיטרה. היום כבר יש יותר מבוגרים שעושים את זה".

"התופעה רק תלך ותתרחב", מסכם חן. "זה משהו שאנחנו רואים כל יום ונובע מזה שכל המידע נגיש: קל לאתר מידע על הטיול, לראות מראש את המקומות ולקרוא עליהם. גם בתודעה, זה משהו שפעם היה נחשב למשהו שעושים רק המטורפים - היום זה כבר הרבה יותר במיינסטרים. אנשים הרבה יותר עצמאיים ויכולים ליסוע לבד ולהרגיש בטוחים שהם יודעים מה שצריך לדעת".

פנינה מרקו

ההורים הזורמים: אורזים שתי חולצות ושני ילדים

לצד הטיילנים הוותיקים וההרפתקנים, מספרים באיסתא על קבוצה נוספת: "ההורים הזורמים". חלקם שמעו מהילדים על טיול וביקשו להצטרף, אחרים נוסעים לילדים שכבר נמצאים בטיול הגדול מספר חודשים.

"הרבה מההורים נוסעים לשם גם כדי לראות שהילדים בסדר ולהרגיע את עצמם - וגם כדי לתת איזה מרווח נשימה לילדים. לשחרר להם קצת את הראש עם תנאי מחייה יותר טובים. אחרי כמה חודשים שבהם הצעירים חיים בתנאים מינימליים - ההורים מגיעים ומפנקים. זה נותן מרווח נשימה לשני הצדדים".

את מרווח הנשימה הזה לקחה מזל לוי, בת 58 מאליכין, צעד אחד קדימה. אחרי ששמעה שבנותיה מתכננות לצאן לטיול בסין - החליטה מזל להצטרף לטיול במלואו למרות האופי ההרפתקני שבו. 3 היא שבועות בילתה עם שתי בנותיה בהוסטלים נידחים, בלי מזגן, במזג-אוויר קשה של מינוס 3 מעלות, עם שירותים בסגנון "בול קליעה" ונסיעות של 25 שעות ברכבת.

"בעלי מכיר אותי אז הוא ידע שאני מסוגלת לזה, אבל חברות שלי לא האמינו. חשבו שאני צוחקת. אני מבחינתי לא חשבתי פעמיים - אני מעדיפה את זה על כל בית-מלון", היא אומרת.

ההצהרות של מזל עמדו למבחן יותר מפעם במהלך הטיול: "בלילה האחרון היה חג ולא היה לנו מקום לישון. מצאנו בעל-בית של איזה הוסטל שהסכים שנשים את התרמילים במסדרון ונישן עליהם. זה הקטעים של החיים - את זה אני זוכרת כאחת החוויות הכי טובות של הטיול. זה כיף אמיתי".

"בהוסטלים כולם היו צעירים ממני", היא אומרת בגאווה. "כל הזמן הסתכלו על הבנות שלי במבט מצחיק ושאלו אותן איך הן מרגישות לגבי זה. בשטח התמודדתי איתן בסדר גמור. הרבה מאוד פעמים הן עשו את הדברים בקצב שלהן ואני בקצב שלי - אז קצת יותר ישבתי בצד וצפיתי, הבטתי בפרטים. יש שנים של הבדל, אני ממש לא מנסה לטשטש את זה. אני גאה בזכות שיש לי לעבור איתן את המסע הזה בגיל שלי".

מזל לוי