הבהלה לזהב

במרחק של 25 מטר, עם קיר אחד שמפריד, אפשר היה לקבל שתי מציאויות שונות שמספרות את הסיפור האמיתי של פיינל-פור 2011. בצד אחד של הקיר ישבו אוהדים על כסאות וחוו את אירוע הכדורסל הגדול ביותר שיש לאירופה להציע. בצד השני של הקיר ישבו בסביבות 2,500 אוהדים, רובם ישראלים ויוונים, ששילמו את מיטב כספם כדי להגיע לברצלונה ולצפות באירוע הפיינל-פור מעל מסכי טלוויזיה.

גם חלק גדול מאלו שהצליחו לעשות בסופו של דבר את הדרך מצד אחד של הקיר לצד השני נשארו עם טעם חמוץ מאוד, אחרי שנאלצו להיפרד במקרים מסוימים מ-800 ועד 1,000 אירו כדי לזכות באפשרות להיכנס לאולם.

סיפור הכרטיסים ומה שהתרחש אתמול מחוץ ל"פלאו סנט ג'ורדי" של ברצלונה ייזכר אולי כגדול ביותר של פיינל פור 2011. ולא בטוח בכלל שהסיפור הזה לא עומד לחזור על עצמו גם בגמר שיתקיים מחר (א').

***

דקות ספורות אחרי שהאוטובוסים פרקו את אלפי אוהדי הפיינל-פור על המונז'ואיק, כבר היה אפשר להבין שההנחות המוקדמות על "אין שום בעיה, נרכוש כרטיסים במקום" קרסו. על כל כרטיס פנוי שמישהו הציע, קפצו עשרות אנשים. אנשים שבתחילת הערב נשבעו שלא יוציאו יותר מ-300 אירו על כרטיס, התחננו לשלם חצי שעה מאוחר יותר 800 אירו.

חצי שעה אחרי פתיחת המשחק הראשון, כשהתברר שאין כרטיסים בחוץ, עברו אוהדי מכבי לתוכנית פעולה ב': כמה עשרות אוהדים איתרו את קופות ה-VIP ויצאו משם מאושרים אחרי שהסכימו לשלם 1,000 אירו לכרטיס. בהמשך היה גם מעבר לתוכנית ג': הסתערות של אוהדי מכבי ופנאתינייקוס על אוהדי ריאל מדריד וסיינה, שתי מפסידות חצי הגמר, בניסיון לקלף מהם את הכרטיסים לגמר. הרוב המכריע של אוהדי ריאל וסיינה, גם אלו שתכננו בכל מקרה להגיע לגמר ולראות את המשחק מבלי קשר לעובדה שהקבוצה שלהם לא העפילה, לא יכלו בסופו של דבר לעמוד בפיתוי.

 מכבי ת

אוהד של סיינה שמכר כרטיס לאוהד של מכבי אמר לי, ש"אני לא יודע אם אני שמח או לא, אבל ההפסד של הקבוצה שלי סידר לי שלושה ימים בברצלונה בחינם, החזרתי את כל ההשקעה על הנסיעה לפיינל-פור ונשאר לי אפילו עוד כסף לשופינג".

***

הסיפור היותר עצוב הוא לא הדרישה לכרטיסים, אלא דווקא העובדה שבזמן שאוהדים חיפשו נואשות דרך להיכנס פנימה - ב"פלאו סנט ג'ורדי" היו לא פחות מ-1,500-2,000 מקומות ריקים. הנהלת היורוליג חייבת למצוא פתרון לפורמט הבעייתי של מכירת הכרטיסים לפיינל-פור. האפשרות לתת לאוהדים לרכוש כרטיסים במכירה מוקדמת סידר אמנם ליורוליג הכנסה יפה אבל הוא התברר כשגוי, ולא כל מה שעובד בכדורגל יכול לעבוד גם בכדורסל.

בעוד שבכדורגל אוהדים רוכשים כרטיסים מבלי לדעת אפילו מי הקבוצות שישחקו בגמר, מתוך הנחה שהם ישמחו להגיע למשחק אם אלו יהיו ברצלונה מול מנצ'סטר יונייטד, אבל יגיעו גם אם "יפלו" כמו בשנה שעברה על אינטר-באיירן. בכדורסל זה פשוט לא עובד: אוהדי ברצלונה ואולימפיאקוס שרכשו הרבה כרטיסים במכירה מוקדמת איבדו עניין באירוע ברגע שהקבוצות שלהם לא עלו. אפשר להניח בוודאות שאותם 1,500 כסאות ריקים מקורם באוהדי הקבוצות שלא העפילו.

אבל האשמים הגדולים ביותר הם האוהדים ולא היורוליג. אותם אלו שישבו בחוץ אתמול והאשימו את כל העולם, ידעו בדיוק שהם לוקחים צ'אנס מהרגע שיצאו מתל אביב. הגאווה הישראלית שמקורה בניסיון של פיינל-פורים קודמים, פגשה אוהדי כדורסל לא פחות נלהבים שרצו להיות חלק מהאירוע הזה. ורק כדי להעמיד דברים על דיוקם: מספר האוהדים היווניים שישבו אתמול בחוץ ושיוועו לכרטיס, לא נפל מאוהדי מכבי.

האוהדים גם יכולים להאשים את עצמם באמונה העיוורת בחברות הנסיעות, ששוב התברר שהן חברות ספסרות שפועלות במסווה של חברות נסיעות, ומנצלות את הרגישות העצומה של אוהדים כשמדובר באירוע ספורט אטרקטיבי. בשלב מסוים לפני הפיינל-פור, חברות הנסיעות כבר הבינו את המצב האמיתי: אין יותר כרטיסים להשיג. אבל כדי לסחוט עוד קצת את האוהדים, לא התביישו להציע לאוהדים "חבילות אטרקטיביות" עם מחירים לא רעים בכלל ללא כרטיסים למשחק, אבל עם הבטחה ש"אין ספק שמהיכרותנו עם פיינל-פורים קודמים, אוהדים יוכלו לרכוש כרטיסים במקום וליהנות מהחוויה".

מה האוהדים למדו מזה? כנראה כלום. כבר עכשיו ברור שיהיו אוהדים שיגיעו למשחק הגמר ביום ראשון מתוך הנחה שיצליחו להסתדר במקום. ביום ראשון אין ספק שיהיו עוד אנשים שיוכלו לספר שהיו בפיינל-פור 2011 בברצלונה. איפה הם ראו את המשחק, בפלאו סנט ג'ורדי או על מסכים מחוצה לו, זה כבר סיפור אחר.