אוהבים לשנוא את הטלוויזיה

הישראלים מתלוננים וצופים בטלוויזיה - צריך להחליט אם היא המחלה או התרופה

בסוף שנות ה-90 החליטה רשת ABC להשיק קמפיין לקידום הרשת. מאחר שתוכניותיה של הרשת היו גרועות, הוחלט ב-ABC לערוך קמפיין קידום לצפייה בטלוויזיה באופן כללי ולא לקדם תוכניות נבחרות.

אחד הקדימונים קבע: "עד בוא הטלוויזיה - שתי מלחמות עולם. אחרי כניסת הטלוויזיה - אף לא מלחמת עולם אחת". הם רק שכחו עשרות מלחמות קטנות עקובות מדם לפני ואחרי הקמפיין.

קדימון נוסף היה "אם הטלוויזיה היא מחלה, מדוע יש מכשיר טלוויזיה מעל כל מיטה בבית-החולים?".

הקמפיין, אגב, לא עזר. שיעור הצפייה ברשת ABC המשיך לצנוח. כולם עברו ל-NBC, שם שודרו "סיינפלד", "חברים" ו"פרייזר", בערב אחד.

האם הטלוויזיה היא מחלה? אולי. אך לא חשוכת מרפא. אנחנו שונאים אותה. היא נטלה מאיתנו את הזמן לקרוא, לשוחח או סתם לבהות באוויר. היא מנתקת אותנו מעצמנו, הופכת אותנו לתלותיים, צרי מחשבה, זקוקים למינון גבוה והולך של ריגושים. בקיצור, למכורים.

מצד אחד, מזהירים אותנו מפני איום הטלוויזיה. מצד שני, טוענים כי כוחה הולך ופוחת.

אנחנו טוענים כי דווקא המדיה החדשה מגבירה את כוחה של הטלוויזיה. אתה צופה היום בתוכן טלוויזיני מעל המרקע, באייפד, בסלולר וברשתות האינטרנט. המדיה החדשה רק מנגישה את התוכן הטלוויזיוני, ואין פלא שנתוני הצפייה אינם פוחתים. הם רק מתחלקים בין יותר ערוצים. בעיקר בחו"ל.

נתוני הצפייה ברבעון הראשון של 2011 מגלים צפיית שיא בימי השידור של קשת ושל ערוץ 10. אנחנו צופים בתוכן טלוויזיני במטבח, במשרד, בחדר העבודה ועדיין גם בסלון.

מה בכל זאת מרגיז אותנו? היחס. מתייחסים אלינו כמו אל ציבור נבער וחסר דעת, שרק שיאי ריגוש יצמידו אותו אל המסך. אנחנו נטען כי גם הנחה זו אינה נכונה. הטלוויזיה, פנים רבות לה. היא בסך-הכול עוד מוצר צריכה על המדף שדורש מאיתנו רמת ידע בסיסית כדי לדעת מה לרכוש ובאיזה מחיר. הכול על המדף.

הטלוויזיה היא מיזם תרבותי-עסקי שמטרתו היא רווח. אבל, אין זה אומר שזה הופך את המוצר לדל איכות. היא מסגלת את עצמה במהירות לתנאי השוק.

כאשר באינטרנט מורידים בקלות סדרות דרמה וסרטים, תבוא הטלוויזיה ב"הפוכה" - שידורים חיים של חדשות, תוכניות ספורט ואירועי ענק מתמשכים כמו "כוכב נולד", "הישרדות", "האח הגדול" והרשימה עוד ארוכה. הכול כדי להשאיר אותך על המסך. אל תלך למקום אחר, כי כאן רמת הריגוש, ההפתעה והדחייה אינם דומים לשום דבר אחר, וזה נעשה באיכות הפקה גבוהה.

כדי להתקיים כלכלית, הערוצים המובילים חייבים לרתק אליהם מדי ערב מאות אלפי צופים. רק תוכניות כאלה יביאו קהלים גדולים, פרסומות והכנסה. בצד התוכניות הגדולות, אותם ערוצים מסחריים, שאנחנו אוהבים כל-כך לשנוא, משדרים גם תוכניות איכות. רק להזכיר - "עובדה", "פלפלים צהובים", "מרחק נגיעה", "360", "רמזור" ועוד.

מי שמבקש לעצמו בכל ערב טלוויזיה איכותית, יחפש אותה במחילה מכבודו בערוצי הנישה. הן הלוויין והן הכבלים משדרים עשרות ערוצי רכש ומקור של סרטי תעודה, דרמה וסיטקומים. צריך רק לדעת מה רוצים, מה אוהבים ומה משודר.

הטלוויזיה אינה רק 2-3 ערוצים מובילים. היא מכלול של ערוצים רבים ובתוכם נמצאת הטלוויזיה האיכותית. היא בהישג-יד. על המדף. "הושט היד וגע בם".

מי שחפצה נפשם בטלוויזיה מקורית, חדשנית ופורצת דרך - בבקשה. גם כאן המדף מלא כל-כך, עד שמפיקי חו"ל תרים אחר הפקות מקור בישראל. עוד דוגמאות: "נבלות", "פרשת השבוע", "מחסומים", "לא הבטחתי לך", "עספור". יחסית למדינה בת 7 מיליון תושבים, היקף הפקות המקור האיכותיות הוא חסר תקדים.

ולא הזכרנו את החדשות בישראל, שהן, למרות כל הטענות, ברמה גבוהה ובעלות אחוזי צפייה גבוהים. נתוני הרבעון הראשון של 2011 מגלים עלייה של 15% בשיעורי הצפייה בחדשות ערוץ 2 ובחדשות ערוץ 10 לעומת הרבעון ב-2010 (פסטיבל "שומר מסך", פסטיבל טלוויזיה במכללה האקדמית עמק יזרעאל, שם אני מלמד, יעסוק השנה בניתוח הצפייה בחדשות ובסיבות לה. 24 במאי, אתם מוזמנים).

קיצורו של דבר, הצפייה בטלוויזיה בעולם אינה בירידה, ודאי לא בארץ. צריך למדוד כמה צופים יש לתוכן הטלוויזיוני בכל אמצעי המדיה. צריך לדעת לברור את המוץ מהתבן ממכלול הערוצים העומדים לרשותנו. צריך להיות נכון לשלם מחיר תמורת איכות. וצריך גם לבקש מהזכיינים המובילים יותר איכות, פחות אלימות, גסות רוח ובערות, וגם, יותר אחריות. אזי, הטלוויזיה לא תהיה מחלה, אלא תרופה. כאן, זו כבר שאלה של מינון.

צרו איתנו קשר *5988