ניתוח משפטי: האם השופט דנציגר רמז שקצב זכאי?

יובל יועז על רמזים בהחלטת דנציגר לעכב את מאסרו של קצב עד להכרעה בערעור ■ עוד ב"גלובס": מתי גולן על הקשר בין דנציגר ומקורבו של קצב - ועל האור הירוק המוזר מביניש

1. שווים - ושווה יותר?

כך כתב שופט בית המשפט העליון יורם דנציגר בהחלטתו: "מבלי לקבוע מסמרות, סיכויי הערעור אינם טובים, שכן הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי מבוססת על ממצאי עובדה ומהימנות, לאחר שהתרשם באופן בלתי אמצעי מהעדים. כאשר עסקינן בעבירות מין יש לכך חשיבות רבה, ובמקרים כגון זה לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בקביעותיה של הערכאה הדיונית".

החלטה זו לא ניתנה בעניינו של הנשיא לשעבר משה קצב. היא פורסמה לפני שבוע ימים בדיוק, בעניינו של פלוני, שהורשע בביצוע עבירות מין ובהן אונס, מעשה סדום ומעשים מגונים.

בתיק ההוא - גם בו הורה דנציגר על עיכוב המאסר - מצא השופט כי סיכויי הערעור נמוכים, נוכח העובדה שמדובר בתיק של עבירות מין, ושהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי מבוססת על מהימנות עדים.

מה ההבדל בין תיק פלוני לתיק קצב, שבו לא התרשם דנציגר כי סיכויי הערעור "אינם טובים", אף שגם כאן הכרעת הדין מבוססת על ממצאי עובדה ומהימנות עדים? כלומר, חוץ מהעובדה שבמקרה השני יש לשופט עסק עם נשיא המדינה לשעבר?

פסק הדין המנחה בשאלת עיכוב הביצוע הוא הלכת שוורץ. אלא שדנציגר בחר לתת לקריטריונים שנכללו בו פרשנות חופשית למדי. הוא הדגיש את העובדה שבשאלת עיכוב הביצוע יש בפני ערכאת הערעור נתון נוסף שלא עמד בפני הערכאה הראשונה - והוא עצם הגשת הערעור על-ידי הנאשם. מגישתו של דנציגר עולה לכאורה שהנטייתו לאשר עיכוב ביצוע צריכה להיות עניין שבשגרה, בעוד שהוראה להתחיל במאסר מיידי היא החריג - בדיוק להיפך ממה שנקבע בפרשת שוורץ.

להחלטת עיכוב ביצוע מאסרו של קצב עלולה להיות השלכה הן בתחום ענישת עברייני מין, והן בתחום הטיפול המשפטי בנבחרי ציבור. בכל אחד מהמקרים הללו מדובר בתקדים מסוכן.

2. רמזים בהחלטת דנציגר

החלטתו של דנציגר איננה רק הכרעה בשאלת עיכוב המאסר, אלא למעשה פסק דין מזכה. דנציגר אמנם מקפיד לומר כי קביעותיו הן "לכאוריות בלבד", ואולם הוא מגיע למסקנות ממשיות שיש בהן כדי להפוך את החלטת בית המשפט המחוזי להרשיע את קצב בשתי עבירות אונס. אם דנציגר ישובץ בהרכב השופטים שידון בערעורו של קצב לגופו, יש להניח כי הוא יורה על זיכויו מעבירות האונס.

איך אפשר לדעת זאת? על בסיס מסקנותיו של דנציגר באשר לקביעותיו המרשיעות של המחוזי:

■ הוא פוסק כי על בית המשפט לבחון טענת הגנה חלופית - כלומר, את האפשרות שבין קצב לבין א' ממשרד התיירות התקיים רומן בהסכמה ולא תקיפות מיניות - גם אם הנאשם מסר גירסה אחרת בעדותו.

■ הוא פוסק כי טענות האליבי של הנאשם ביחס לשני אירועי האונס אינן משוללות יסוד.

■ הוא פוסק כי קביעתו של המחוזי ביחס לשעה שבה עזב קצב את "אירוע הפרסים" בפארק הלאומי ברמת-גן ונסע ללשכתו בתל-אביב, ביום שבו אירע האונס בלשכה, היא קביעה שאין לה אחיזה בראיות.

כמובן ששיקול-דעתו של דנציגר במסגרת החלטת עיכוב הביצוע איננו כובל את יתר השופטים שיישבו בהרכב, ואפילו לא את שיקול-דעתו של דנציגר עצמו במסגרת פסק הדין בערעור. אלא שקשה לראות כיצד יצליח דנציגר לנמק מדוע "ממעוף הציפור" הגיע למסקנות השומטות את הקרקע מתחת להרשעה, ואילו בבחינה מעמיקה יותר השתכנע כי קצב אכן אשם בביצוע מעשי האונס מעבר לספק סביר.

3. עיקרון השוויון?

אחד מטיעוני הסנגורים לעיכוב ביצוע המאסר, שדנציגר החליט לאמץ, הוא העובדה שלאורך כל תקופת החקירה הפלילית והמשפט היה קצב משוחרר לגמרי, לא היה נתון לא במעצר, לא במעצר-בית ולא תחת תנאים מגבילים כלשהם. "לא ניתן להתעלם מכך", כתב דנציגר, "שבמהלך משפטו היה קצב משוחרר ללא כל תנאים מגבילים".

דנציגר, כזכור, הצהיר כי עיקרון השוויון הוא נר לרגליו, ודחה את טענת הסנגורים כי יש להתחשב בשאלת עיכוב הביצוע במעמדו המיוחד של קצב כנשיא המדינה לשעבר. אלא שהעובדה שקצב היה משוחרר ממעצר ומתנאים מגבילים כלשהם במהלך החקירה והמשפט נובעת באופן ישיר מהיותו הנשיא.

החקירה החלה בעת שקצב כיהן כנשיא המדינה. גם אם המשטרה והפרקליטות היו מחליטות כי יש עילה לעצור אותו אז, הן היו מנועות מלעשות כן. חוק יסוד: הנשיא מונע אפשרות שהנשיא המכהן יהיה נתון להליכים פליליים כלשהם, והליכי מעצר הם הליכים המתנהלים בבית משפט.

מאחר שקצב היה משוחרר ממעצר או מהגבלות כלשהן במהלך החקירה, ומתוך יראת-הכבוד של הפרקליטות לקצב, לא התבקשו הגבלות גם לאורך תקופת משפטו. יוצא שלאור היחס המיוחד שלו זכה קצב בשלבים הקודמים, הוא זוכה ליחס מיוחד גם כעת, בשאלת עיכוב הביצוע. כיצד החלטה כזו מתיישבת עם הצהרתו של דנציגר בדבר שמירה על עיקרון השוויון?

4. ביניש תשב בתיק?

השלב הבא הוא קביעת זהותם של השופטים שיישבו בהרכב שידון בערעור, ומועד לשמיעת התיק. בדרך-כלל העניין נקבע באופן שרירותי על-ידי מחשב בית המשפט, אלא שבידי הנשיאה, דורית ביניש, יש סמכות להחליט בעצמה על זהות השופטים, ואף להרחיב את ההרכב.

פורמלית אין מניעה שדנציגר יישב בהרכב שידון בערעור, אם כי לאור העובדה שגילה את עמדתו באורח כה בוטה בהחלטת עיכוב הביצוע, קשה לראות את ביניש כוללת אותו בהרכב.

השאלה אם ביניש תוכל לשבת בתיק בעצמה, נוכח טיפולה בעתירות נגד הסדר הטיעון ב-2007, היא שאלה בפני עצמה. יהיה מי שיטען כי מוטב שכל 5 השופטים שטיפלו בעתירות הסדר הטיעון ימשכו את ידיהם מעיסוק בערעור.

באשר לטיפול המזורז - דנציגר ציין בהחלטתו כי הטיפול בערעור יזכה לקדימות בעליון, ויעבור למסלול מזורז. לא ברור על סמך מה קבע זאת, מאחר שהנחיה מינהלית ברוח זו טרם הועברה למזכירות הפלילית בעליון.

5. האם יהיו "שופטים בירושלים"?

"יש שופטים בירושלים", צוטט קצב כאומר למקורביו אחרי פרסום החלטת עיכוב הביצוע. זה שימוש ציני במקצת בביטוי שטבע מורו ורבו הפוליטי של קצב, מנחם בגין. מה שקצב התכוון לומר הוא שכעת הוא שם את מבטחו בשופטי בית המשפט העליון שבירושלים, ולא בשופטי המחוזי מתל-אביב שנסחפו אחר דעת הקהל המרשיעה.

זה אותו דפוס שאיפיין את התנהלותו של קצב לאורך כל הפרשה: במהלך החקירה הפלילית אמר קצב - חכו להחלטת היועץ המשפטי; כשהיועץ החליט להעמידו לדין אמר - מזוז פועל באופן נקמני, המתינו לדבר בית המשפט; כעת, לאחר שהורשע בדין, מבקש קצב לגרום לשופטי העליון להוכיח לו כי הם, בניגוד למחוזי, אינם נסחפים בזרם התקשורתי.

בעולמו של קצב צריך למחוא כפיים לבית המשפט רק כשההחלטות המתקבלות הן לטובתו. מעניין אם "יהיו שופטים בירושלים" גם אם בסופו של דבר ערעורו יידחה.