280 עמודים, 130 שירים ואהבה אחת ישנה: מיכאל רשף בספר שירים חדש

עשרות כותרים נערמים בכל חודש על שולחנו של כתב ספרות. הם מתנחלים מאחוריו על המדפים, עוטפים אותו מכל צדדיו, יושבים במגדלים יוקרתיים. לפעמים אפשר אף לדמיין אותם משוחחים בניהם, מעבירים רשמים, ומנסים למשוך את תשומת ליבו של הכותב.

יש שקל להם יותר, הם שייכים לבית הוצאה מכובד בעל מערך דוברות בעל עוצמה, יש שקל להם יותר כי הם יצאו ממקלדתו של סופר מקומי מפורסם, או של סופר זר שקטף פרסים, ויש כאלה שרק הכריכה, ממש כמו פיאתה של אישה חרדית, מדברים בזכותם: אני כאן, אנא עטוף אותי ברחמים. אבל יש חסרי מזל, כאלה שאף הוצאה מוכרת לא הוציאה אותם, כאלה שלא הגיעו מלשונו של כוכב ספרותי, כאלה שהגיעו רק מלשונו של אדם שכל חלומו להוציא את כתביו לאור. מדוע החלום, מדוע זה כה חשוב, מדוע שהכתבים לא יישארו כזכרון על מוחו הקודח של המחשב, זה איש לא יודע.

בין אחד הספרים האלו תפס את עיני "עלי קטיפה", ספר שיריו של מיכאל רשף. הוא תפס את עיני מפאת עוביו, 280 עמודים, דבר שאיננו קיים כמעט בספר שירה, שאיננו אסופה של המשורר הלאומי וחבריו. גם בגלל כריכתו הקשה הוא תפס את עיני, מחזה נדיר בתעשיה הספרותית המקומית, וגם בגלל האיור המעטר את העטיפה: דג ירוק שלבש פני אדם ומנסה לומר את שבליבו.

כשאני מתאר בפני רשף, שהאימאג' הזה על כריכת הספר, שצויר על ידי יאנה קולוטוב, מייצג אותו יותר מכל, ובמידה רבה יכול היה לשים את פניו על העטיפה, כי הרי הוא הדג, שאיש אינו מוכן לתת לו לבטא את מחשבותיו, ובכל זאת, כדג עקשן הוא ממשיך למלמל את דבריו, הוא אומר: "זה סוג של צעקה. הדגים משמיעים את הצעקה הכי גדולה, יש בהם הרבה, ולאנשים יש הרבה מה ללמוד מהדגים: טוב-לב, חוכמה, דרך התנהלות בעולם. לא לחינם מהעולם שלהם מגיע המשפט:'מים שקטים חודרים עמוק'".

רשף הוא רווק בן 33 ומקריאת שיריו מדובר אולי באחד הגברים הסנטימנטליים האחרונים. גם בבחירת השם לספרו: "עלי קטיפה", הוא מרמז על דפי הספר שהם כה מקודשים בעיניו, שהם רכים כקטיפה, אבל אף יותר הוא מרמז בשם הספר כי הוא שייך לכל הקוראים, שרק יבואו ויקטפו את עליו, כעלים לקטיפה.

הבחירה הרגשית הזאת מקבלת משנה תוקף גם בדברי המשורר המופיעים בספר, בהם רשף אומר: "יהיה זה שכרי אם ימצאו חן בעינייך מספר שרים, או שיר אחד, או לכל היותר, שורה אחת". במידה רבה, המכתב הזה, שהוא מפנה אל הקוראים או המציצים, מייצג את רשף, ותומתו, יותר מכל, ואולי מסביר מדוע אף בית הוצאה רשמית לא בחרה בו לפרסום. "הם טענו שהכתיבה שלי איננה מודרנית מספיק", הוא אומר. "זה לא חדש עבורי. אף פעם לא הרגשתי שייך להוצאות האלה. מגיל צעיר לא זכיתי להכרה של ממסד כלשהו. כמובן שזה יוצר תחושה של אי-שייכות, אבל זה לא פוגע בערך העצמי. זה לא קל, וצריך להתמודד עם זה, אבל יש לי משפחה תומכת וחברים, וזה מה שחשוב".

עיון ב"עלי כותרת", רק עיון, כי אף אני לא הספקתי עדיין לצלול אל תוך 130 השירים המופיעים בו, מגלה נפש פצועה, דואבת, עצורה, שרק מילים לכאורה יכולים להציל אותה. שיחה עם רשף מגלה אדם פחות קוהרנטי משיריו, יותר מבולבל, אבל רגשי ורגשני במידה זהה: "רציתי שהספר יגע באנשים, זו התשוקה שלי", הוא אומר. "אני כותב מגיל צעיר. כמו שאמר ירמיהו: 'בוער כאש בליבי', זה הענין שלי. כל השירים הם שירים ליריים, ברובם מדברים על התמודדות האינדווידואל בעולם משתנה, ורציתי להביא את העולם הפנימי שלי ולתת לקורא לעשות עם זה מה שהוא רוצה".

רוב שיריו של רשף סובבים את האהבה, מרכיביה, חולשותיה, ובעיקר מכאוביה וחסרונה. גם כשאני מציין בפניו כי לא הגיוני כי הדמות הנולדת מתוך שיריו שונה כל כך מהאיש שיצר אותם במקלדתו, הוא מחייך, ואולי אפילו מסכים בזה שהוא בוחר עבורי את השיר האהוב ביותר עליו בכותר כולו: "נועה", שיר אהבה שכתב בשנים האחרונות על אהבתו הראשונה, ובשיר הוא בוכה את לכתה של אהובתו, תוהה להיעלמותה, נזכר בתאוותם המינית, ומקדש את שמה.

קריאה בשיר, למרות העצב העולה ממנו, עדיין גורמת לחיוך, ולו רק כי אי אפשר שלא לתהות כמה נשים מסתובבות להן ביקום מבלי לדעת כי אי שם נמצא שיר שנכתב עליהן.

"הייתי צריך לכתוב אותו כדי לסגור מעגל", אומר רשף ומצטט את מילות הסיום באותו השיר: "ומת, ואת חיה בי לעד". עם מילות סיום כאלה אפשר אולי רק לקוות כי אותה נועה תקרא את המילים הללו ותגיע לאירוע השקת הספר בבית הסופר, היום (ה') ב-20:00, ואולי אהבה ישנה תוצת מחדש.