לע"מ ומועצת העיתונות יקבעו מי ייהנה מחיסיון עיתונאי

לע"מ ומועצת העיתונות יגיעו תוך 3 חודשים להסכמה בשאלה "מיהו עיתונאי", כדי לבחון מי יוכל ליהנות מחיסיון עיתונאי בהתאם להצעת החוק של ח"כ נחמן שי לעיגון החיסיון העיתונאי בחקיקה

לשכת העיתונות הממשלתית ומועצת העיתונות ינסו להגיע בתוך 3 חודשים להסכמה בשאלה "מיהו עיתונאי", כדי לבחון מי יוכל ליהנות מחיסיון עיתונאי בהתאם להצעת החוק לעיגון החיסיון העיתונאי בחקיקה - כך קבעה הבוקר (א') ועדת השרים לענייני חקיקה, בראשות שר המשפטים פרופ' יעקב נאמן.

הוועדה החליטה לדחות ב-3 חודשים את גיבוש עמדת הממשלה בנוגע להצעת החוק, שאותה יזם ח"כ נחמן שי (קדימה), ולהביא את ההצעה לדיון מחודש בפניה לאחר שיגובשו כללים בנושא זה.

את הצעת החוק, שזכתה לכינוי "חוק אורי בלאו", יזמו חברי הכנסת נחמן שי, שלי יחימוביץ' (עבודה), דב חנין (חד"ש) ואחרים. מדובר בתיקון לפקודת הראיות, במטרה להסדיר את החיסיון העיתונאי המעוגן כיום בפסיקת בית המשפט העליון בלבד, ולמנוע אפשרות שבו המידע שנמסר במסגרת החיסיון או מקור החיסיון ישמשו לצורך העמדה לדין של המדליף.

על-פי נוסח הצעת החוק, "עיתונאי איננו חייב למסור ראיה על מידע או דבר שהגיע אליו תוך עבודתו, והוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לעיתונאי מתוך אמון שישמרם בסוד, וכן ראיה על זהות האדם שמסר את הדבר או המידע, אלא אם ויתר האדם על החיסיון או שמצא בית משפט כי יש לגלות את הראיה.

"בית המשפט רשאי להורות על גילוי ראיה, אם התקיימו כל אלה: הגילוי נדרש לצורך שאלה העומדת לדיון; הגילוי חיוני לצורך מניעת פשע, עשיית צדק בנוגע לפשע או כדי למנוע עיוות דין חמור בהליכי משפט; לא ניתן לגלות במאמץ סביר ראיות מספיקות אחרות; וגילוי הראיה אינו נדרש להוכחת עבירה של מסירת ידיעה או מסמך".

החיסיון אמור לחול על העיתונאי גם לאחר שחדל לשמש עיתונאי. ההצעה מתבססת על המלצות ועדה בראשות פרופ' אשר מעוז, מומחה למשפט חוקתי מאוניברסיטת תל-אביב, שהוקמה ב-1993 לבדיקת סוגיית החיסיון העיתונאי. הוועדה קבעה כי יש לתקן את פקודת הראיות וליצור חיסיון עיתונאי יחסי, גם על זהות מקור המידע וגם על המידע עצמו, ובית משפט יהיה רשאי לבטלו במקרים מסוימים.

בדברי ההסבר להצעת החוק צוין כי "מידע שעיתונאים מקבלים ממקורות חסויים חיוני לדיון הציבורי בדמוקרטיה. זהו כלי מרכזי בחשיפת עוולות חברתיות, פרשיות שחיתות וליקויים בתהליכי קבלת ההחלטות ברשויות השלטון.

"חיסיון יוצר מעין הסכם בין עיתונאי למקור המידע: האחד מספק מידע, והאחר מתחייב לא לפרסם את זהות המקור ולעתים גם את תוכן המידע. בתי המשפט והמשטרה זקוקים מעת לעת, לצורך עבודתם, למידע המצוי בידיו של העיתונאי. האינטרס העיקרי העשוי להתנגש במקרה כזה הוא הרצון לעשיית צדק".

בדיון בוועדת השרים התעוררה השאלה מי ייחשב לעיתונאי הנהנה מהחיסיון העיתונאי. למשל, האם בלוגרים באתרי אינטרנט, או כותבי טורי דעה בעיתונות המודפסת, שעיסוקם איננו בתחום העיתונות, רשאים להיחשב עיתונאים וליהנות מהחיסיון.

כיום אין הסדרה חוקית של המקצוע העיתונאי, ולכל היותר יש כללים של לשכת העיתונות הממשלתית בשאלה למי תוענק תעודת עיתונאי.

השרים סיכמו לדחות את הדיון בהצעת החוק ב-3 חודשים, כדי לאפשר ללע"מ ולמועצת העיתונות לגבש הסכמה בסוגיית תחולת החיסיון.

שי: טירפדו לי את החוק

נחמן שי, שהעלה את הצעת חוק החיסיון העיתונאי, אמר ל"גלובס": "אני מעריך כי לולא הסיפור של ענת קם, זה היה הרבה יותר פשוט להעביר את הצעת החוק. ברגע שראיתי הבוקר שב'הארץ' הגדירו את החוק כ'חוק בלאו', אמרתי לעצמי שהם טירפדו לי את החוק.

"אני עדיין לא מבין למה הצעת החוק לא עברה את ועדת השרים לענייני חקיקה השרים. יכול להיות שהם פשוט מנסים להתחמק מהסוגיה. הם כנראה לא רוצים להתמודד עם הסוגיה הזאת. בכלל, זה נראה לי כמו שיטה - הם דחו את ההחלטה על החוק ב-3 חודשים, אז תגיע הפגרה, ואז הם ידחו את זה שוב, וכך ייעשה שוב ושוב.

"הפחד שלי זה שהם רוצים להתחמק מלקבל החלטה אמיצה ולהודות סוף-סוף כי חיסיון עיתונאי צריך להיות מעוגן בחוק. הממשלה הזאת לא בדיוק מכירה בחופש העיתונות. אני חשבתי שאחרי 7-8 פעמים שהצעת החוק הזאת עולה בכנסת, הממשלה כבר תאשר את זה. חייבים להגן על המדליפים. זה לא נעים, אבל זה חיוני לחברה".