אדום בחוץ, ירוק בפנים

"רמזור", עונה חדשה, יום ה' 21:45, ערוץ 2 קשת

שנים רבות מנסים להגדיר אצלנו, לטוב ולרע, את המושג "תרבות ישראלית". והנה בא אדיר מילר והצליח - לטוב ולרע, להגדיר אותה עבורנו.

ההצלחה המרשימה של "רמזור" בישראל, היציאה שלה לחו"ל שלוותה בקול תרועה רמה גם מפי מי שנחשבו למבקריו החמורים ביותר של מילר בישראל, עלייתה ונפילתה בארצות-הברית, השמחה לאיד בקרב המבקרים - והעונה השלישית שעוד תביס את שיאי הרייטינג שקבעו קודמותיה, כל אלה הם תמצית ההוויה הישראלית, וזה עוד לפני שנגענו בתוכן.

"רמזור" הייתה ללהיט ישראלי בגלל זיקתה למקום הזה: כמו חום יולי-אוגוסט, כמו ריח המנגל של יום העצמאות, כמו גופיה וכפכף תואם, בגלל שאי-אפשר להבין אותה ללא המושג הכה ישראלי "חבר'ה":

למה אמיר (אדיר מילר) שומר לעצמו את חפר (ניר לוי) כחבר אני עוד יכול להבין: כל אחד מאיתנו כנראה זקוק לחבר ההולל שהיה יכול להיות אנחנו אלמלא היינו מתמסדים. אחד כזה שכל חייו הם דרינקים, ג'וינטים וסטוצים, שיוציא לנו את העיניים בכל שבוע עם מישהי אחרת, אבל גם יזכיר לנו, ברגע אחד של תוגה, מדוע המרנו את כל אלה ברגעים הנדירים כל-כך של אושר בחיק המשפחה.

אבל מה באשר לאיצקו (ליאור כלפון)? מדובר בקמצן-על שחושב קודם כל על הארנק ורק אחר-כך על מישהו אחר, סמרטוט רצפה בביתו ומעצבן בקרב חבריו. לישראלי קל להבין איך שורד הקשר הזה רק משום שאמיר ואיצקו הם "חבר'ה", לאמריקני לא תוכל להסביר את זה - לא בשעה ולא בחיים שלמים.

אמנם לג'רי סיינפלד היו את ג'ורג' קונסטנזה ואת קוזמו קרמר, אבל הצופים יכלו לשאת אותו, ואתם, רק משום שהיה ברור שהוא מזינטרופ שיכול לאהוב רק מיזנטרופים אחרים.

אז מה צפוי בעונה הזאת? הרבה מאותו הדבר, עם כמה טוויסטים קלים. מה שחשוב הוא שמילר ימשיך להצחיק גם בעונה הזאת, ויעשה זאת כדרכו: עם הרבה תבונה, רגישות ואנושיות.