בכיר בכיל על זיהום ים המלח: "הירוקים לא רוצים פיתוח"

בהתייחסות ראשונה להחלטה לחייב את כיל בשיקום ים המלח בעלות 7 מיליארד שקל, אומר דני חן: "במקום לתמוך בנו מנסים להצר את צעדינו. יותר מ-70% מהדיבידנדים על הרווחים שלנו הולכים בכלל לציבור, והם מנסים לשפוך את התינוק עם המים"

"במקום לתמוך בנו, כתעשייה ציונית שמעסיקה אלפי עובדים בדרום הארץ - מנסים להצר את צעדינו. אחרי המסים שאנחנו משלמים? הדיבידנדים? יותר מ-70% מהדיבידנדים על הרווחים שלנו הולכים בכלל לציבור, והם מנסים לשפוך את התינוק עם המים. רוצים לפגוע בנו. למה? הרי בלעדינו הנגב לא היה אותו נגב. בלעדינו דימונה הייתה נראית כמו שנראה כפר עזוב. במקום זה, מתייחסים אלינו כמו אל פושעים", אומר בראיון בלעדי ל"גלובס" דני חן, מבכירי כיל ומנכ"ל מפעל הדשנים של הקבוצה, בהתייחסות ראשונה להחלטת משרדי התיירות והגנת הסביבה לחייב את החברה בשיקום ים המלח, בהיקף של כ-7 מיליארד שקל.

חן אומר שהכסף הוא בעיה, אבל בעיה שולית: קבוצת כיל, שמחזיקה במפעלי ים המלח, מקיימת הידברות עם משרד האוצר על היקף השתתפותה בתוכנית לגירוד המלח המצטבר בקרקעית האגן הדרומי וסילוקו משם, כך שבסוף תושג פשרה על הסכומים, כאלה שכולם יוכלו לחיות איתם בשלום. עם זאת קצפו יוצא על הצהרת השרים גלעד ארדן וסטס מיסז'ניקוב שלפיה על מפעלי ים המלח החובה לממן את קציר המלח לפי עיקרון "המזהם משלם".

"אני מוכן להבין את הדרישות הכספיות שעולות בדיון הזה, ועל כסף תמיד אפשר להתווכח. אבל שלא יתעלמו לי פתאום מהמציאות, מהעובדות", אומר חן. "ההקבלה שעשו משרד התיירות והמשרד להגנת הסביבה, שלפיה שיקוע המלח בבריכה 5 זהה לפליטה של פסולת תעשייתית מזוהמת, היא התעלמות מוחלטת מן האמת. אם יש משהו שמכעיס אותי בכל הסיפור הזה, זה שיש ניסיון להציג את שיקוע המלח לקרקעית הבריכה, שהוא תהליך טבעי, כזיהום. אם יש זיהום, כיצד רוצה משרד התיירות להביא לשם תיירים? מה, הוא רוצה לקרוא לתושבי כל העולם לבוא ולטבול בבריכה רעילה? זה לא מסוכן? אם זה מזוהם כל כך, כיצד הוא שואף להביא להכרה בים המלח כאחד משבעת פלאי תבל?".

- הופתעת?

"מהפתרון של קציר המלח לא הופתעתי בכלל. זה פתרון צפוי, והוא הסביר ביותר. הצהרנו בעבר שאנחנו תומכים בו, ואנחנו שמחים שבחרו בו, אך שני משרדי הממשלה נגררו אחרי גורמים שהובילו אותם לעמדות קיצוניות. לצד תמיכתנו בפתרון הקציר המלא, הבהרנו שוב ושוב שהמדינה היא שצריכה לשאת בעלויות הקציר. זה מגובה משפטית. למרות מחויבויות המדינה מן העבר, לשאת בכל ההוצאות האלה, כיל השתתפה ומשתתפת במימון של 40% מהגנות הביניים בבריכה 5 כדי למנוע את הצפת המלונות בעין בוקק. אלא שבאו כל מיני ארגונים וקראו להשית את כל הוצאות הקציר עלינו. הם מקבלים במה ומשליטים כאן סדר יום לא ירוק, אלא צהוב. לצערי נגררו אחריהם שלא לצורך".

- זה מכעיס אותך.

"אני כבר בשלב שמעבר לכעס, בשלב של אובדן האמונה במשילות של המדינה, וחבל, חבל על מה שקורה פה. אני מאוכזב מההתנהלות של המשילות הזאת, מהאחריות של הנושאים במשרות. או שלא מבינים, או שלא רוצים להבין את התמונה האמיתית. אומרים שיש זיהום בבריכה 5 ושנייה אחר כך רוצים להביא לשם תיירים, שישחו בה. מוזר. אנחנו מזהמים? אין בישראל עוד חברה שעושה שימוש באנרגיה סולארית כפי שאנחנו עושים. אין. אנחנו מפיקים אשלג בתהליך טבעי של שיקוע מלח, ואגב, תהליך כזה קורה מעצמו גם באגן הצפוני, הטבעי, של ים המלח - אבל קוראים לנו מזהמים. מתמיה".

האוצר לצד כיל

האמירות הלוחמניות של מיסז'ניקוב וארדן במסיבת העיתונאים שקיימו השבוע בבית סוקולוב בתל אביב, הפתיעו את הנהלת כיל: רק לפני שלושה חודשים היא התפארה בתוכנית סביבתית חסרת תקדים שבמרכזה מעבר לשימוש נרחב בגז טבעי ושיקום ערכי טבע שנפגעו בשנים של כריית מחצבים, בהשקעה של כ-3 מיליארד שקל. עכשיו מטיחים בהם שהם מזהמים, ולכן עליהם החובה לשלם. השר ארדן הרחיק עוד יותר וקשר בין מימון השיקום של ים המלח לחידוש הזיכיון של כיל לכרות מחצבים בנגב ב-2030, רמז עבה לכך שהסיבוב כבר נראה באופק ותמיד אפשר להיפגש בו. לחברה שמתכננת מראש פעולות והשקעות בהיקף של מיליארדים לטווח של שנים ארוכות, שנת 2030 כבר לא נמצאת הרבה מעבר להרי החושך.

על רקע המתקפה, האוצר נרתם לצד כיל, הגדיר את תוכנית השרים כ"היגררות אחר גורמים קיצוניים" והשר יובל שטייניץ קרא להם "לנהוג באחריות לאומית וכלכלית". עוד קודם האוצר לחץ על השניים שלא לקיים את מסיבת העיתונאים ולאפשר את מיצוי המו"מ עם כיל על חלקה במימון פתרון הקבע. מיסז'ניקוב התנגד. הממשלה הסמיכה אותו למצוא פתרון לבעיית ים המלח, ולדבריו, הוא השהה את מסירת ההחלטה במשך כשלושה חודשים כי האוצר ביקש זמן. הוא טען שהאוצר כ של במו"מ ושלים המלח כבר אין זמן לביורוקרטיה, להשתהות של פקידי אגף התקציבים. הוא התעקש על מסיבת העיתונאים כאקט שמתניע מהלך, עם האוצר או בלעדיו. הוא גם איים שאם האוצר לא יהיה איתו ועם שותפו במערכה להצלת ים המלח, ארדן, הוא יערב את רה"מ נתניהו.

חן אומר שהוא דווקא מזהה הרבה כנות ונחישות מצד האוצר להגיע במסגרת ההידברות עם כיל לפתרון הגיוני: "הנכונות הזאת קיימת, ואני רוצה להיות אופטימי", הוא אומר.

- השאלה היא אם יש לך סיבה להיות אופטימי.

"כמנהל וכתעשיין, אני חייב להיות אופטימי תמיד. אני מקווה שנשכנע אותם שאנחנו צודקים. יש נכונות לפשרה כנה ואמיתית עם אנשי האוצר, ועם זאת, יש פערים וחילוקי דעות בעמדות שלנו. אנחנו לא מביאים איזה דבר במסיבת עיתונאים ואחר כך הולכים הביתה. אנחנו מקיימים הידברות אמיתית, דיון".

"לא צריך מאבק"

- על מה המחלוקות?

"הוויכוח הוא לא על כן קציר או לא קציר. צריך לקצור, אין ספק בזה. הוויכוח הוא אם אפשר להתחיל בקציר כבר מחר. צריך לעשות אותו מהר, להבטיח שהתהליך יתנהל בלוחות הזמנים הנכונים. יש הליכים תכנוניים שצריך להתחיל, באופן מיידי. אם הקציר לא ייעשה מיידית - אין טעם לעשות אותו בכלל".

- כמה אתם מוכנים לממן?

"כיום אנחנו משתתפים ב-39.5% מהעלויות של הגנות הביניים. אני חושב שזה ההיקף הסביר שראוי נשתתף בו במסגרת פתרון הקבע, אבל זה עדיין בהידברות. הסוגיה הזו חשובה, אבל היא לא המהותית ביותר בהידברות שמתנהלת. אני חושב שהפתרון הטוב ביותר יבוא בדיאלוג, והדיאלוג מתקיים. לא צריך לרוץ לכיוון של סכסוכים ומאבקים. כך אף אחד לא מנצח. אני מאוד שמח שהאוצר מבין את זה. למרות שאין עדיין הסכמות, עצם העובדה שיש שם פתיחות לשמוע, להקשיב, להיחשף למגוון הרחב של הנושא ולא רק לתיירות או לסביבה, אלא גם לתעשייה - משמחת אותי".

- ובעוד ההידברות מתנהלת, מנכ"ל אדם טבע ודין אומר שאולי בכלל צריך להפסיק את הפעילות התעשייתית בים המלח, בתום תקופת הזיכיון.

"כן, קראתי את הדברים שלו ב"גלובס". הוא קורא לסגור את מפעלי ים המלח, ואני שואל אם זה מה שמדינת ישראל רוצה לראות בנגב? אני רואה את ההתנהלות של הארגונים האלה כל השנים ומבין דבר אחד: הם לא רוצים שום פיתוח, לא רוצים תעשייה ולא רוצים תיירות. הם רוצים שכולם יסתובבו ביערות עירומים, כמו פעם".

"לפי ההיגיון שלנו - המתחייב ישלם"

סמנכ"ל התשתיות של מפעלי ים המלח, נועם גולדשטיין, מכיר את הצרות הסביבתיות באזור כמו את כף ידו: הוא יליד באר שבע, כיום גר בעומר, מכיר את תוואי הנחלים בסביבה, מבין היטב מה המשמעות של כל סנטימטר שלא גורד מקרקעית בריכה 5. בשיחה עם "גלובס" הוא מציג פסק דין שחיברו שופטי בג"ץ באוגוסט 2007, בעקבות עתירה שהגישה התאחדות בתי המלון בדרישה להורות למדינה לקדם פתרון בהול לבעיית העלייה במפלס של בריכה 5 - שמאיימת להציף את אזור המלונות בעין בוקק בתוך שנים ספורות.

השופט אליקים רובינשטיין, שישב בהרכב שדן בעתירה, דימה את תפקידה של הממשלה בדרך לפתרון הקבע המיוחל לתפקידו של קטר "המושך את הקרונות לפעילות - לרבות פיננסית - של כל השחקנים, ובהם כמובן גם מפעלי ים המלח והמלונות, שגם להם חלק ונחלה באחריות (...) כדאי שלא לגמד את הנושא לכלל סכסוך אזרחי ולהציג את המדינה כאחת המתנדבים בעם", קבע.

גולדשטיין: "אחרי שקידמנו ודחפנו את התוכנית לקציר המלח, ציפיתי שהשרים יגידו איזו מילה טובה אחת על החברה. אמרנו בעבר שאנחנו מוכנים להשתתף גם במימון פתרון הקבע, למרות שהמדינה התחייבה לשאת בהוצאות האלה כשמכרה את החברה למשפחת אייזנברג. בתמורה לזה היא לקחה דיבידנד. יש לנו מכתבים מהיזמים שהקימו את בתי המלון בעין בוקק שבהם הם מכירים בסכנת ההצפה העתידית ומתחייבים לא לתבוע אותנו. אז אם לפי ההיגיון של משרדי התיירות והגנת הסביבה המזהם ישלם, אז לפי ההיגיון שלנו - המתחייב ישלם", אמר.

לדבריו גולדשטיין, "צריך להחליט מהר", כי להחלטה כזאת יש משמעויות תכנוניות והנדסיות כבדות משקל: "צריך לצלוח בשלום את הביורוקרטיה של ועדות התכנון, להתמודד עם עתירות שאולי יגישו ארגונים ירוקים ולבנות דוברות ענק ומסוע שאורכו בין 5 ל-6 קילומטר שישנע את כמויות המלח האדירות אשר יגורדו מקרקעית הבריכה אל האגן הצפוני. מדי שנה, מגרדות הדוברות האלה כמות מלח המתקרבת בהיקפה להר הזבל בחירייה.

"אין זמן. אם נתחיל את כל התהליכים האלה עכשיו, נגיע למצב שבתוך 6 שנים יש קציר. אם לא, כולנו בבעיה. ספק אם בכלל יהיה שווה לעשות אותו. אני מקווה שבקרוב תרועות הפסטיבלים ידעכו ונתחיל להידבר עם כל הגורמים, גם עם הירוקים, כי באמת שאין לאף אחד זמן לדמגוגיה, בעיקר לא לים המלח. כל אותו זמן המלח ימשיך לשקוע בקרקעית ואנחנו לא יכולים להגיד לו אל 'תשקע, כי אנחנו עוד מתווכחים כאן'".

"יש כאן אופנה לא לאהוב את המצליחנים; כך נוצרת התנהגות של עדר"

הטלת האחריות למפגעים הסביבתיים בים המלח על המפעלים שבשליטת סמי ועידן עופר, שנעשית ע"י משרדי התיירות והגנת הסביבה, מהווה שיא בשנה גדושה במתחים בין הקונצרן הענק לרשויות המדינה. מה שהחל בבחינה מחודשת של התמלוגים שמשלמת כיל לקופת המדינה על כריית המחצבים, נמשך בהחרגתה מהחוק לעידוד השקעות הון, ואיתה ביטול הטבות מס נרחבות שממנה נהנתה במשך שנים.

"כנראה יש כאן אופנה כזאת, לא לאהוב את המצליחנים", אומר חן במענה לשאלה אם אווירה של עוינות כלפי בעלי ההון השתלטה על השיח והלך הרוח הציבורי, וכך מכתיבה מהלכים קיצוניים, דרמטיים, שמערערים את הסביבה העסקית. "לפי האופנה הזאת, מי שהצליח בטח השיג את הישגיו על גבו או על חשבונו של מישהו אחר, וברוב הגדול של המקרים זה באמת לא כך. כיל נשלטת בידי החברה לישראל שבשליטת משפחת עופר, אבל 70% ממנה הם בשליטת הציבור. לצערי לא מבחינים בזה במסגרת כל השיח המתלהם. האופנה הזו יוצרת התנהגות של עדר: במקום לבחון כל עניין לגופו, עושים הכללות גורפות, מבררים מי עשיר יותר, מי עשיר פחות. חבל שהאופנה הזאת עלולה לפגוע בציבור הרחב".