"חלק מההדלפות המשמעותיות לתקשורת קורות במקרה"

כך טוען העיתונאי רביב דרוקר בדיון בסוגיית ההדלפות שערכה התנועה לחופש המידע ■ עו"ד אביגדור פלדמן, פרקליטה של ענת קם: "שמירת הסודות בישראל היא רשלנית"

בשנים האחרונות הציבור בישראל ובעולם עד להתפשטות תופעת ההדלפות ולגילויים של המדליפים. מקצוע העיתונות תמיד נסמך בחלקו הגדול על מדליפים, ואולם בשנים האחרונות האמצעים הטכנולוגיים הזמינים - כגון דיסק און קי, סמארטפונים ודומיהם - הפכו את ההדלפה מטפטוף קל שהציק לשלטונות ולשומרי הסודות למבול של ממש. יש שיאמרו כי ב-5 השנים האחרונות התופעה הפכה כבר לצונאמי.

חלק ניכר מהעבודה העיתונאית עניינו בטיפוח מקורות והשגת הדלפות מתוך ארגונים וגופים שונים. במרבית הזמן המדליפים נמצאים מחוץ לאור הזרקורים, כשהסיבות שלהם להדליף מידע רבות ומגוונות: החל ממניעים אישיים, דרך מניעים כספיים, עובר ביצר נקמה וכלה במניעים אידיאולוגיים.

יהיו אשר יהיו הסיבות, עבודתם של המקורות נעשית רוב הזמן בחשכה. תפקידם נגמר מיד לאחר שהם מספקים מידע בעל חשיבות כזו או אחרת.

רק לעתים רחוקות מתוודע הקורא, הצופה או המאזין לקיומם של המדליפים. מקרה מפורסם כזה, אולי המפורסם ביותר, הוא זה של "גרון עמוק" מפרשת "ווטרגייט", שעליו למד הציבור מהספר ויותר מכך מהסרט "כל אנשי הנשיא" בכיכובם של רוברט רודפורד ודסטין הופמן, שגילמו את עיתונאי "וושינגטון פוסט" בוב וודוורד וקארל ברנסטיין שחשפו את הפרשה.

"אני חושב שאנשים רבים יידהמו לגלות איזה טריקים המקורות עושים כדי למנוע ניסיונות חשיפה שלהם", מספר עיתונאי בכיר בישראל. "מפגשים ליליים במושבים פצפונים הרחק מבתיהם בשעות לילה מאוחרות, שיחות טלפון מהטלפונים הסלולריים של בני-זוגם, העברת אי-מיילים דרך תיבות דואר שנפתחו ונסגרו לאחר שהועבר המייל ועוד", הוא מספר.

ואולם, נדמה כי יש הדלפה אחת שבכל זאת שוברת את כל השיאים הקודמים - ההדלפה של חייל בצבא האמריקני, בראדלי מנינג. מנינג הוריד מאות אלפי מסמכים מסווגים והעבירם לעורכי האתר וויקיליקס - עד אז אתר קטן שרוב העולם המערבי התייחס אליו כאל יתוש טורדני.

בסוף שנת 2010 נחשף העולם לכמות עצומה של מסמכים מדיניים וצבאיים דרך האתר וויקיליקס. במהרה קיבל הציבור שיעור בדיפלומטיה כאשר המסמכים שנחשפו חשפו עוד ועוד רבדים של הקיום האנושי שבדרך-כלל היה נסתר מעיניי הכלל ונשמר בקפידה הרחק מהעין הציבורית.

ישראל חוותה משבר קטן בהרבה, אבל בעל מאפיינים דומים - המקרה של ענת קם. יום לאחר שהתפוצצה פרשת הדלפת המסמכים, שבמשך חודשים לא ניתן היה להזכירה באף כלי תקשורת ממוסד, פיצלה הפרשה את הציבור בכלל ואת העיתונאים בפרט לתומכים ומתנגדים למעשה.

היצר העיתונאי

דיון בסוגיית ההדלפה נערך השבוע על-ידי התנועה לחופש המידע בבית-הספר למשפטים במסלול האקדמי במכללה למינהל בראשון-לציון. העיתונאי רביב דרוקר, שהקים את העמותה ב-2003, הנחה פאנל בהשתתפות עו"ד אביגדור פלדמן, פרקליטה בהווה של ענת קם ופרקליטם בעבר של המרגלים מרקוס קלינברג ומרדכי ואנונו; עו"ד ליאורה גלאט-ברקוביץ', שהדליפה מידע בדבר חקירת אריאל שרון בהיותה בכירה בפרקליטות; והשר לשעבר מאיר שטרית.

את הדיון פתח דרוקר בסיפור שלדעתו מזקק 3 תובנות חשובות שהוא למד לגבי הדלפות. "במאי 2000 פרסמתי ידיעה על ערוץ שיחות חשאי שנערך בין שלמה בן-עמי, אז ראש צוות המשא-ומתן הישראלי, לאבו-עלא - אז ראש צוות המשא-ומתן הפלסטיני - ערוץ משא-ומתן שהתקיים בשוודיה. זה היה יום שישי ב-13:00 בצהריים בגלי צה"ל.

"מבלי להיכנס לפרטים, בסוף, כשהמשא-ומתן נכשל, כל האנשים שם כתבו ספרים, ובכל הספרים כולם ציינו שההדלפה הזאת הרסה את המשא-ומתן ודפקה את האפשרות לקיים משא-ומתן אפקטיבי בקמפ דיוויד. הידיעה הפכה את אבו-עלא לעוין לכל התהליך, וזאת למה? כי כולם ציינו שההדלפה הגיע אליי ממקורבי אבו-מאזן. רצו לדפוק את אבו-עלא במאבק הפנימי בין שני היורשים המיועדים של ערפאת, ולכן הם הדליפו לי את הסיפור כדי לדפוק את אבו-עלא. בסוף זה דפק את כל המשא-ומתן בקמפ דיוויד.

"עכשיו אני אחשוף את מה שלא חשפתי עד היום. אני לא קיבלתי את המידע מאף מקורב לאבו-מאזן. כדרכן של הרבה הדלפות, גם זאת הגיעה מאדם שאין לו שום קשר לעניין, והוא פשוט התקשר ביום שישי כדי לתת לי מידע טכני שכל האנשים האלה יצאו מהארץ. הוא לא ידע לצורך מה. הוא רק ידע שהם יצאו מהארץ, וזה המידע שהוא העביר לי. אחרי השיחה הזאת עשיתי 6 שיחות טלפון ל-6 אנשים, וכל אחד מהם תרם לי קצת מידע. על סמך המידע המשולב הזה פרסמתי את הידיעה בדבר הערוץ החשאי.

"מה למדתי מכל הסיפור הזה? ראשית, שהרבה פעמים הזיהוי האוטומטי של אינטרס עם הדלפה הוא לגמרי שגוי, וחלק מההדלפות הכי משמעותיות מתרחשות במקרה לחלוטין. שנית, שכל 6 האנשים שדיברתי איתם היו נגד ההדלפה. כלומר, אם היית שואל אותם האם הייתם רוצים לדפוק את המשא-ומתן, הם היו זועקים נגד הדבר הזה בפחד ובבהלה. כל אחד מהם חשב שהוא תורם רק מידע חלקי, ואף אחד מהם לא הבין שהולכת ומתגבשת כאן תמונה שלמה.

"על עצמי למדתי שלמרות שידעתי שזה יכול לדפוק את המשא-ומתן, ולא היה לי שום רצון אישי לעשות את זה, פרסמתי את הידיעה. מכאן למדתי משהו מאוד חשוב על עיתונאים - היצר העיתונאי והרצון להיות ראשון על הידיעה הוא הרבה פעמים יותר חשוב מהדעות הפוליטיות של העיתונאי".

דרקון יורק אש

"החוק בישראל אנכרוניסטי בצורה מדהימה", אומר עו"ד אביגדור פלדמן, "לא צריך להוכיח שההדלפה היא נכונה. אתה יכול להדליף שיש לצה"ל דרקון יורק אש והוא שימושי מאוד בקרבות, וזאת תהיה הדלפה צבאית שאתה יכול לשבת עליה הרבה שנות מאסר".

לדברי פלדמן, במדינת ישראל מתחילה הבעיה כבר מהאופן שבו נתפסים הסיווג הביטחוני של המידע והמקורות למידע עצמם. "החוק הישראלי לא נותן שום הגנה למדליף מסמכים שמישהו החליט שהם סודיים", הוא אומר. "כל מערך הסיווג בישראל הינו שגוי מהיסוד, כל עניין הסודיות, ו'יודעי הסוד' ו'החבורה שמחזיקה את סוד' - כל אלה הם משהו שמתנהל באופן פרטיזני ביתר בתוך הצבא, ואתה יכול לגלות שבמסמכים שהיו סודיים לפני 10 שנים אין שמץ של סודית, ועדיין הם נושאים כותרת של 'סודי'", אומר פלדמן.

לאורך השנים הגן פלדמן על מספר אנשים שהדליפו חומר לעיתונאים שונים. בין אלה אפשר למצוא את 3 המקרים המפורסמים ביותר בתולדות המדינה, ובהם שני המדליפים הביטחוניים, המרגל מרדכי קלינברג ומרדכי ואנונו, הטכנאי שעבד בקריה למחקר גרעיני בדימונה - שני אלה ישבו שנים רבות בכלא. כיום מגן פלדמן על ענת קם, אשר על-פי פרסומים בעבר הדליפה 2,000 מסמכים, בהם כ-800 מסמכים שהוגדרו כמסווגים.

פלדמן מסביר כי בפרשת ענת קם חצתה המדינה את הקווים האדומים בכל הנוגע ליחס לעיתונאים. "ענת קם לא העלתה את המסמכים לאינטרנט אלא מסרה חבילה או דיסק של מסמכים לעיתונאי, ולעיתונאי אחראי דווקא. היא מסרה לאורי בלאו, כתב 'הארץ', מסמכים רבים שמתוכם מה שעניין אותה היו כמה מסמכים בודדים שבהם דובר על כך שצה"ל לא מקיים את הוראות בג"ץ. בלאו לקח את המסמכים - שאין חולק על כך שיש ביניהם מסמכים סודיים שאין לציבור עניין לדעת אותם, מסר 2-3 מסמכים לצנזורה ופרסם 2-3 כתבות".

על אף הצנזורה, ובעקבות הפרסום שכלל תצלומים של המסמכים עצמם, נפתחה חקירה למציאת מדליף המסמכים לבלאו, וכמו כן הוחלט לפתוח גם בחקירה נגדו.

"למיטב ידיעתי", מוסיף פלדמן, "זו הפעם הראשונה שנפתחה חקירה נגד עיתונאים שעד כה היו מחוץ למשחק הזה".

פלדמן מדגים זאת בעזרת מקרה ואנונו: "מרדכי ואנונו מסר את כל מה שהיה בידיו לעיתונאי של 'סאנדיי טיימס', פיטר הונאם. מעולם לא נגעו בשערה משערות ראשו, למרות שהוא נחקר בעניין. רק בשלב סופי של הפרשה, אחרי שואנונו השתחרר מבית הסוהר, אז אסרו עליו לחזור לישראל".

פלדמן ניגש לבחון את המניע של ואנונו בהדלפה. "ואנונו לא עשה את זה בשל בצע-כסף, לא כדי להתפרסם. אולי יש יסודות של נקמנות מסוימת במדינה בגלל שפוטר, אבל זה לא היה המניע העיקרי. בשלב מסוים הוא אמר 'נשבר לי מזה שכל הזמן ישראל חוזרת ואומרת אין - ואני ראיתי שיש'".

לטענת פלדמן, קיים פער אדיר בין הענישה החמורה של מדליפים ובין סדרי השמירה על אותם סודות. "הגופים שמופקדים על הסודות הללו", הוא אומר, "רשלניים בצורה שמעוררת בלהות. ואנונו היה טכנאי בכור שאמור היה לדעת רק משהו נקודתי, אבל הוא אדם סקרן, ויש לו רגליים ארוכות, והוא התחיל לטייל שם בכל האזור ולהיכנס לכל מיני חדרים שהיו לכאורה סודיים. לדברי ואנונו, היה חדר אחד שהיה אסור בכניסה לחלוטין, ומי שנכנס היו רק ראשי ממשלה, מיד כשהיו מתמנים ברוב טקס והדר. היו לוקחים אותם לחדר, פותחים את הדלת. הם היו מסתכלים ויוצאים חיוורים אחרי זמן קצר.

"ואנונו החליט לראות מה יש בחדר הזה. הוא עמד ליד החדר והתחיל להסתכל ימינה ושמאלה. ליד החדר עמדה ארונית של בגדים ובגדי מעבדה, והוא עשה את התנועה הכי טבעית שעושה אדם, הרים את היד ושם אותה על הארונית, ושם היה מפתח. לטענתו של ואנונו, בתוך החדר הוא גילה דגם מעץ של משהו שהיה אולי פצצה גרעינית ואולי דרקון יורק אש. למחרת הוא הביא מצלמה וגם צילם והוציא את הפילם מתוך המחנה".

מורכבות התמונה המלאה

כאיש מערכת, השר לשעבר מאיר שטרית רואה את הדברים בצורה אחרת: "יש חוקים שקובעים שאסור להדליף חומרים, חומרים חסויים או חומרים שיש בהם סכנה לביטחון ישראל. ואנונו גרם לנזק חמור מאוד למדינת ישראל. מי רשאי לקבל את ההחלטה שזה לא ראוי שזה יישמר בסוד?"

שטרית התייחס גם לפרשת קם ואמר כי מקרה קם יכול להיות תקדים מסוכן לאנרכיה שבה כל אחד יעביר את כל החומרים שברשותו לעיתונאים. "לכל מדינות העולם יש כללים ברורים ונוקשים בשמירה על דברים החסויים. פרוטוקול ממשלה נותר חסוי 50 שנה, כיוון שלא תמיד מי שרואה קטע קטן ממידע יכול לראות את התמונה הכוללת ואיפה הקטע הזה יכול לגרום נזק. הצופה מהצד לא יכול לראות את כל המורכבות, הוא חושב שהוא עושה טוב, אבל הדבר הזה יכול לגרום נזק במקום אחר לגמרי".

עו"ד רם ז'אן ממשרד עמר רייטר ז'אן שגיא, מומחה ללשון הרע והוצאת דיבה, הכניס את הסוגיה לקונטקסט משפטי: "מסירת מידע ומסמכים על-ידי עובד ציבור לידי עיתונאי, ללא סמכות וללא רשות, כאשר מדובר במסמכים שהגיעו לידי עובד הציבור אגב עבודתו - היא בעלת היבטים פליליים. לדוגמה, כאשר המידע שנמסר פוגע בביטחון המדינה. מעבר לכך, מדובר גם בעבירת משמעת ובהפרה של חובת הסודיות שעובד מדינה חותם עליה במסגרת עבודתו.

"בפני עובד ציבור שנתקל בשחיתות או מנהל לא תקין יש דרכים נורמטיביות לטפל בעניין. אם אין באפשרותו לפנות לממונים עליו, כי הוא חושש, הוא יכול לפנות לנציב שירות המדינה ואף למבקר המדינה. אם אכן מדובר במידע אודות שחיתות, הוא יכול גם לבקש מעמד של חושף שחיתויות.

"הדלפת מידע סודי שהגיע לידי עובד ציבור במסגרת עבודתו פוגעת בתקינות הפעולה השלטונית ומערערת את ההיררכיה המנהלית. מצופה מעובד ציבור לנורמה של שמירה על נאמנות כלפי הרשות הציבורית. לכן יש בהחלט מקום לאכיפה אפקטיבית יותר של חובת הסודיות, שכן אלמלא אכיפה כזו - הדבר עלול ליצור אנרכיה במערכות הציבוריות, בבחינת איש הישר בעיניו יעשה".

למרות דבריהם של ז'אן ושטרית, נראה כי לעיתונאי לא נותר אלא להסתמך על הדלפות. "מטה לחמי זה הדלפות", אומר דרוקר, "לא פעם זה דבר לא קל, כי האנשים שאתה נמצא מולם, לפעמים צריך לשכנע אותם לעבור עבירות או על הציווי המוסרי שלהם או על הנאמנות שלהם למישהו או על הנאמנות שלהם לארגון".

חובת הציבור לדעת

"אני עושה הבחנה ברורה בין זכות הציבור לדעת לבין חובת הציבור לדעת", אומרת עו"ד ליאורה גלאט-ברקוביץ', שחשפה ערב הבחירות לכנסת ה-16 ב-2003 את דבר חקירתו החסויה של ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, בפרשת סיריל קרן. גלאט-ברקוביץ', ששימשה אז כפרקליטה מלווה בתיק, הדליפה את דבר החקירה לעיתונאי "הארץ" דאז, ברוך קרא.

"יש דברים שהם מעבר לזכות", היא ממשיכה, "יש דברים שהציבור חייב לדעת, והחובה הזו לדעת יכולה לנבוע - כמו במקרה שבו אני הדלפתי - מחוק או מכללים שקיימים.

"במקרה שלי, היועמ"ש אליקים רובינשטיין פרסם כללים שאם נפתחה חקירה נגד איש ציבור, חייב היועץ או מי שהסמיך אותו לכך להודיע לציבור במהירות האפשרית על כך שמתנהלת חקירה - אלא אם כן יש איסור. כך שהיה כלל ברור שצריך להודיע לציבור על קיומה של החקירה, ומסיבותיו החליט רובינשטיין במשך למעלה מחצי שנה לא לדווח לציבור על דבר החקירה", מסבירה גלאט-ברקוביץ את המניעים למעשיה.

למרות, ואולי בגלל מעשיה, עו"ד גלאט-ברקוביץ' מעידה על עצמה כעל אדם מערכתי ושמרן בכל הקשור להדלפות. "אני ממש לא בעד הדלפות", היא אומרת.

השר שטרית, שלקח חלק בפאנל, טען בתוקף נגד מעשיה של גלאט-ברקוביץ', שלטענתו הייתה צריכה להגיד את הדברים באופן פומבי ולא להדליף אותם לעיתון.

צרו איתנו קשר *5988