"שעון הנוכחות יסדיר את ההימלטות של רופאים מבתי-החולים"

המילה רפורמה הפכה בשנים האחרונות, באדיבות הקופרייטר בנימין נתניהו, לשם נרדף לכל תהליך שמתבצע במגזר הציבורי. נתניהו, שר האוצר יובל שטייניץ ובכירי המשרד מדברים תחת כל מיקרופון רענן על מגוון רחב של רפורמות, כמעט בכל תחום אפשרי.

לצד ההצהרות הגדולות, שלא תמיד יש להן כיסוי, מתרחשת בשנים האחרונות רפורמה מהותית לא פחות, ביחסים שבין האוצר לבין ארגוני העובדים. הנה דוגמא: בימים אלה שוקל משרד החינוך להתקין שעוני נוכחות ביומטריים בבתי הספר התיכוניים בישראל. העובדה הזו, שנחשפת כאן לראשונה, הייתה מעוררת מהומת אלוהים אילו היתה מתפרסמת לפני שנתיים. הסיכוי שרן ארז, היו"ר המיתולוגי של ארגון המורים העל יסודי, יסכים למהלך כזה, נראה קלוש.

כל שינוי, בכל תחום, חייב להתחיל בפיצוץ, לעבור בשביתה ולהסתיים בהסכם. ככה התרגלנו לחשוב. אם תרצו, ככה הרגילו אותנו לחשוב. המורה להתעמלות מהתיכון באשדוד הוא הרי סרבן רפורמות ידוע. אבל ארז מודל 2011 קיבל את הדרישה הזו. "הסכמתי כידוע לשעון נוכחות במסגרת הרפורמה החדשה", הוא אמר לנו, "ולא חשוב לי איזה מן שעון זה יהיה בסוף. גם ביומטרי זה בסדר".

ארז, אומרים בממשלה, הוא מנהיג לא צעיר שרוצה להשאיר חותם. אם תרצו, האיש שהביא שלום אחרי עשרות שנים של מלחמה. "הציבור האשים אותו באיכות החינוך בארץ, וזה לא בדיוק מה שהוא רוצה שיזכרו ממנו", אומר אדם שמכיר את הרפורמה בחינוך.

ההסבר הזה חלקי מאוד, אם בכלל. ארז התנגד לתכתיב שלפיו הרפורמה בבתי הספר היסודיים תשוכפל לתיכונים והבהיר שתוספת ממוצעת של 26% לא שווה את תוספת השעות שהתבקשו המורים לתת. היום, שלוש שנים אחרי, המורים שהוא מייצג קיבלו תוספת של 42%. זה עלה להם בתוספת של 16 שעות נוספות בכל שבוע לעומת 12 שעות אצל המורים היסודיים. אם להיזכר לרגע בציטוט אחר של נתניהו, מהקדנציה הראשונה, זו המהות: ייתנו, יקבלו.

מה שלא הניב תוצאות מרשימות במיוחד מול הפלסטינים, מקבל טוויסט מעניין בתחום יחסי העבודה. האוצר והעובדים כבר לא אויבים. הם מסוגלים, מסתבר, לשבת סביב שולחן אחד ולהגיע - לפעמים - להחלטות ששני הצדדים מרוצים מהן. האוצר מוכן לפתוח את הכיס, בתמורה לעבודה מאומצת.

אילן לוין, הממונה על השכר במשרד האוצר, אימץ את הססמה "ייתנו, יקבלו" בשתי ידיים. זה היה העיקרון המנחה שלו גם ברפורמה במנהל מקרקעי ישראל, ברשות השידור (ראו מסגרות), במו"מ עם הרופאים וגם עם משרתי הקבע. היציאה המהירה מהמיתון והגישה הפרגמטית של יו"ר ההסתדרות עופר עיני, שחלחלה גם לאיגודי עובדים פרופסיונליים, הפכו את הגישה הזו לאפשרית.

לוין, חשוב להדגיש, לא מאמין ברפורמות שמגובשות על ידי ועדות מומחים, בלי לדבר עם העובדים. "ראינו מה יצא מוועדות כאלה", הוא אומר לנו. "כדי לקדם רפורמות צריך שיהיה הליך של סוציאליזציה, של דיבור. בכל זאת, יושבים מולנו אנשים אינטליגנטיים. אני בכלל לא מאמין בהכתבות מלמעלה, כי בסופו של דבר אחרי שאנחנו מסיימים לעשות את שלנו, מי שנשאר להתמודד זה המנהל והעובדים שלו". במקום להנחית על רן ארז רפורמה, הוא אומר, החלטנו לתת לארז כבוד. "אם תשאל אותו, הוא יגיד לך שהוא המציא את הרפורמה הזאת".

לרופאים קשה להגיד 'לא'

השיחה עם לוין התנהלה שעתיים בלבד אחרי שבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב החליט שלא להוציא צווי מניעה לעיצומי הרופאים. איך לוין, שמאמין בהידברות, מסביר את ההחלטה שלו לפנות לערכאות? לדבריו, הכוונה שלו היתה אחרת: לבקש מבית הדין לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב: להיות גננת. השופט מיכאל שפיצר הציע לרופאים להימנע משיבושים למשך שבועיים של מו"מ אינטנסיבי, אולם בסוף אימץ את הפשרה שהציעו הרופאים שמדברת על עיצומים מרוככים והימנעות משביתות מלאות בזמן שבו הצדדים מדברים.

ההישג האמיתי של לוין לא נמצא בתחום המשפטי, אלא בעיקרון שעליו הוא מדבר כבר תקופה ארוכה: המדינה תעניק תוספת שכר משמעותית ותוביל שינויים מרחיקי לכת, רק אם הרופאים ילכו כברת דרך בעצמם. הצעד המשמעותי ביותר הוא החתמה של שעון נוכחות - דרישה שנראתה במשך שנים כבלתי ריאלית בעליל בהקשר של ציבור הרופאים, אולם כיום היום היא זוכה לתמיכה גורפת בדעת הקהל.

"ככל שאני חושב על זה יותר, אני מבין שהסיפור של השעון זה בדיוק הליבה החסרה בדרך לרפורמה בבריאות", אומר לוין, "זה יסדיר את תופעת ההימלטות של רופאים מבתי החולים בשעות הצהריים ומנגד יאפשר לנו לתגמל כראוי את הרופאים שנשארים יותר ומקדישים יותר למערכת הציבורית".

כמו במקרה של המורים, הכוונה היא לא להסתפק בהסכם שכר שלא תורם דבר לשיפור המערכת. המדינה מציעה לקצר את משך התורנות של מתמחים מ-26 שעות רצופות ל-18 שעות, בלי לפגוע בתנאי שכרם ומנגד לחייב לראשונה גם רופאים מומחים, עד גיל מסוים, לבצע תורנות. מנהיגי הרופאים, בלשון המעטה, לא מתלהבים מהדרישה הזאת.

המטרות הן לקהל את העומס על המתמחים, לשפר את איכות הרפואה ולדאוג שהחולים יוכלו לפגוש רופאים מומחים גם אחר הצהריים ובסופי שבוע. רופאים שיסכימו להתמחות במקצועות נדרשים ולעבור לפריפריה לתקופה של ארבע שנים לפחות, יקבלו מענק של 250 אלף שקל ותוספות שכר גבוהות במיוחד. רק תחתימו שעון, מבקש לוין, ולרופאים כבר יותר ויותר קשה להגיד לזה 'לא'. הדיון על שעוני הנוכחות, מבין לוין, מעניק לו יותר נקודות זכות בהשוואה להתבטאות האומללה שלו בתחילת המאבק, אז קרא לעובדים: "אל תרצחו בשביל תוספות שכר".

לא תמיד הכוונות הטובות של לוין מניבות את התוצאות המקוות. הרפורמה בנמלים, הוא מודה, נכשלה. הגישה שהוביל נתניהו, אז שר האוצר, הייתה לשלם מיליון שקל לכל עובד. המטרה הייתה להגיע להפרטה בכל מחיר ולהחליש את העבודה המאורגנת.

"מה שאנחנו חווים עכשיו ביחסי העבודה בנמלים זה לא תענוג גדול", אומר לוין, "אני מקווה שזה לא כסף שהלך לטמיון". הוא מתכוון בעיקר לעובדה שהעובדים קיבלו תוספות שכר של כ-30% ומענק של 100 אלף שקל (כל אחד) כדי שאי שם בשנת 2020 נמלי אשדוד וחיפה יופרטו חלקית. בינתיים, בכל כמה חודשים שומעים על שביתה איטלקית, בין היתר כי לוין בעצמו מתעקש להילחם עם העובדים על זוטות. "הממשלה, שמשקיעה מיליונים ברפורמות, לא תמיד בודקת מה קורה עם אותן רפורמות ביום שאחרי, ובעניין הזה אנחנו מאוד צריכים להשתפר", הוא מודה.

בסוף הדברים מתחברים

לוין מודה שהפרטות בכל מחיר אינן כוס התה שלו. זו הסיבה שלא פעם ולא פעמיים הוא נאבק בנציגי אגף התקציבים באוצר, כשסבר ששיקולים תקציביים צרים או דבקות עיקשת מדי באידיאולוגיית השוק, מחבלים ביכולת להביא לשינויים ארגוניים שיבנו את המערכת הציבורית - במקום לפרק אותה.

"אני מזכיר לך שבמקור הייתי ראש ענף שכר וגמלאות בצה"ל ולא גדלתי באגף התקציבים. אני יודע בעצמי מה זה לדרוש תוספות שכר ומעולם לא ייצגתי את המגבלה התקציבית. למרות זאת, אחת המטרות המרכזיות, גם שלי, היא שמירה על כלכלת ישראל ועל מסגרת התקציב. אז נכון שיש חיכוך בין האגפים, אבל זה בסדר, בסוף הדברים מתחברים".

בגישה הזאת, שיש מי שנותנים וכאלה מקבלים, יש רק בעיה אחת: לא תמיד יש מה לתת. העובדים הסוציאליים, למשל, רצו לבנות מחדש את טבלאות השכר שלהם, למחוק את הסעיף המביש של "השלמת הכנסה" ולייצר יותר דרגות קידום כדי לאפשר אופק כלשהו במקצוע הקדוש הזה. בסוף הם נאלצו להסתפק בתוספת שכר אחידה של 22%. מדובר בהישג לא רע בכלל במונחים של הסכמי שכר סטנדרטיים, אבל בתוצאה שקשה להעניק לה את הטייטל המחייב "רפורמה".

העובדים הסוציאליים הם לא רשות השידור, לא נמל אשדוד, בטח שלא חברת חשמל. אף אחד לא חושב שאפשר "לייעל" עובדים סוציאליים. אף אחד גם לא חשב שאפשר או שצריך לייעל את רבני הערים החדשים, אבל זה כידוע לא הפריע להם לקבל תוספת שכר של 146%, בלי חצי דקה של שביתה.

ומה באמת עם הרפורמה בחברת החשמל? השינויים המבנים, הקמת חברות בנות וההפרדה בין ייצור החשמל להולכה שלו, כבר סוכמו מזמן. עכשיו, מגלה לוין, מדברים רק על הכסף. כמה יקבלו העובדים. "עד לפני חודש לא ישבנו ברצינות כי כל הזמן התעסקנו עם סוגיית הפנסיה שעלתה, עם חריגות שכר שהיו בחברה, עם שינוי ארגוני שניסה להוביל המנכ"ל הקודם וכל מיני פוליטיקות פנימיות בתוך ועד העובדים. עכשיו הכל מאחורינו, ואנחנו מתקדמים ברצינות. אני מאוד גאה בדרך שבה שיקמתי את היחסים שלי עם ראשי הוועד שם, כי התחלנו רע מאוד".

בזמן שהמו"מ עם הרופאים צפוי להסתיים עם תמורה כזו או אחרת למערכת הבריאות מעבר לתוספות שכר, האוצר עומד לחתום בימים אלה על הסכם נטול כל רפורמות (אך גם נטול שביתות) עם הסגל הבכיר של המרצים באוניברסיטאות. אלה יקבלו תוספת שכר אחידה של 12% על פני ארבע שנים, אחרי שקיבלו בשנת 2008 תוספת של 24%, כפיצוי על שחיקת שכרם בעבר.

לוין מודה שרצה לראות הסכם אחר, אולם המרצים דבקו בשמרנותם. לדבריו, רק שכר דיפרנציאלי שייטיב עם מרצים במקצועות מבוקשים ומרצים מצטיינים בכלל, יאפשר לאוניברסיטאות להתחרות עם מוסדות פרטיים בארץ ואוניברסיטאות בחו"ל. "אנחנו רואים איך הבינתחומי בהרצלייה 'גונב' מרצים בזכות שכר דיפרנציאלי", אומר לוין. המרצים למדעים בטח מרוצים עכשיו, בפקולטות המיובשות למדעי הרוח קצת פחות.

אם כל הרפורמות? תתאפקו

הרפורמה החשובה ביותר במגזר הציבורי היא זו שתשפר את השירות במשרדי הממשלה, אבל נראה שלוין לא עוסק בנושא הזה. כשהוא מדבר על משרדי הממשלה, הוא מזכיר בעיקר את הצורך למנוע מהעובדים "לעשות בלגן ולדרוש תוספות בכל פעם שמישהו מבקש לפתוח דלת".

מי שמבקר במשרד הרישוי או בכל משרד ממשלתי אחר לצורך העניין, יודע שהבעיה היא אחרת: במשרדים ניתן למצוא יותר מאבטחים ויותר ביורוקרטיים, מאשר פקידי קבלה שנותנים שירות. המציאות הזו נגזרת מתפיסת העולם של אגף התקציבים, שמונע תוספת תקנים דווקא במקומות הקריטיים ביותר שבהם האזרח נזקק לשירות ציבורי, אבל מתיר העסקה של עובדי קבלן בלי שום מגבלה. כך, באופן אבסורדי, מעסיקים אינספור מאבטחים כדי לגונן על מעט הפקידים מפני זעמו של ההמון, במקום לנטרל את הזעם באמצעות שיפור השירות.

רפורמה אמיתית במשרדי הממשלה חייבת לכלול תוספת של תקנים ליחידות השירות, אבל גם תמריצים שונים שיגרמו לפקידים להעניק שירות טוב ויעיל. עובד גרוע שנותר גרוע גם כשהוא מקבל גזר, חייב להיתקל במקל - כדוגמת הניוד הרוחבי שאומץ ברפורמה במנהל מקרקעי ישראל. דוגמא נוספת ניתן למצוא במע"צ החדשה, שם הליך של פיטורי עובדים כפוף למספר חוות דעת שליליות בנוגע לעובד. זו תהיה אם כל הרפורמות במגזר הציבורי, אבל עושה רושם שגם האוצר וגם ההסתדרות מעדיפים לא לגעת בתפוח האדמה הלוהט הזה.