"למה מקריבים את הילדים? הערבים יכולים להשמיד את ת"א"

צ'רלס ברונפמן לא מתרשם מהאהדה לה זכה נתניהו בקונגרס, וגם לא מהזיגזג של אובמה או מהאמירות הלוחמניות של החמאס ■ לגישתו, יש פרטנר לשלום, והגיע הזמן להפסיק לריב על עוד דונם ולהתחיל לדבר עסקים

צ'רלס ברונפמן מאוד לא מתרשם ממחיאות הכפיים שקיבל ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאומו בקונגרס האמריקני, אבל גם הנשיא האמריקני ברק אובמה זוכה אצלו למנת ביקורת, הוא לא שותף לכל אמירות ה"אין פרטנר לשלום", לא מתרגש מהאמירות הלוחמניות של החמאס, ולא מבין מה יעזרו לנו "דונם ועוד דונם", ולמה לעזאזל אי-אפשר להגיע להסכם ולהפסיק לכרות קברים בהר הרצל.

ימים ספורים לפני גיל 80, רענן, שופע הומור ונראה צעיר בהרבה מגילו, בחולצה ורודה ובמכנסי קיץ בהירים, המיליארדר והנדבן היהודי-קנדי נראה כמי שמוכן להסתער על השלב הבא בחיים. בימים אלה ממש הפיצו הוא ואשתו השלישית, בוני, מכתב המזכיר הזמנה לחתונה לכל ידידיהם, שבו הם מודיעים כי "הבנו שהחברות בינינו חזקה יותר בלי להיות נשואים". גם להתגרש אפשר בחן.

הוא פוגש אותי בירושלים בכובעו כיו"ר-משותף של פרויקט "תגלית" - הלוקח צעירים יהודים מהתפוצות לסיורים בישראל - שיזם במשותף עם מייקל שטיינהרט, ומיד דורש שכל אנשי יחסי-הציבור של תגלית ייצאו מהחדר. אבל גם את זה הוא עושה בחן. "אני לא צריך פיקוח בשביל לדבר עם אישה יפה", הוא אומר להם, ולאחר שהם יוצאים הוא רוטן, "התראיינתי כל חיי, ופתאום מחליטים שאני לא יכול להיות לבד".

"ארה"ב היא כבר לא הכוח העליון של העולם"

ברונפמן ידוע כאדם הנמצא בצד השמאלי המתון של הסקאלה, שנים תמך במפלגת העבודה, גם בארצות הברית, מקום מושבו ב-20 השנה האחרונות, הוא נחשב לעומד בצד הליברלי של המפה. ובכל זאת הוא סבור כי נשיא ארצות הברית לא היה צריך לזגזג בנאומיו. "אני תמיד אומר, איפה שאתה עומד תלוי באיפה שאתה יושב. אז חשבתי שאובמה עשה טעות, למרות שרבים מידידיי בישראל אמרו שהוא לא עשה טעות. אמרתי, הנשיא של ארצות הברית לא יכול לתקן לאחור דברים שאמר. הוא לא יכול לשאת נאום ביום שישי, ואז ביום ראשון לומר, עליי להבהיר. נשיא ארצות הברית לא צריך להיות אף פעם בעמדה שהוא צריך להבהיר מה אמר".

- נתניהו זכה בביקורו בארצות הברית למחיאות כפיים סוערות בקונגרס.

"אני לא מתרשם מזה יותר מדי. זה נחמד מאוד, וזה יקשה על הממשל לצמצם את התמיכה בישראל, אבל מצד שני, יש אדם ששמו ג'ורג' מיטשל (שליח הממשל האמריקני למזרח-התיכון שעזב החודש את תפקידו מתוך תסכול). מי שעומד בראש המדינה הישראלית לא צריך להרשים רק את הקונגרס האמריקני, חשוב יותר מה חושב אובמה, אבל גם מה חושבים סרקוזי, הארפר (ראש ממשלת קנדה), ברלוסקוני. שאר העולם חשוב יותר ממה שהיה, ארצות הברית היא כבר לא הכוח העליון של העולם".

- נתניהו סבור שההסכם בין החמאס לפתח מחסל סיכוי להידברות.

"הכול תלוי במי שולט בחמאס. אם איראן באמת שולטת בחמאס, זה לא כל-כך טוב. אבל אם איראן איננה שולטת בחמאס, ולפי מה שאני שומע, זה מצב העניינים הנכון, אז אני חושב שההסכם בין פתח לחמאס מצוין; כי אני זוכר איך אנשי פתח דיברו בזמנו, שצריך לזרוק את כל הישראלים לים, ובסופו של דבר הם הבינו שצריך לחיות יחד. חמאס זה אותו הדבר. השאלה, עד כמה הם רציניים. אם הם רוצים לעשות הסכם כלכלי עם ישראל, אם הם יסכימו לדוגמה שסלאם פיאד יהיה ראש הממשלה, דברו איתם, למה לא".

- כלומר, אתה חושב שישראל יכולה להגיע לשלום?

"אני לא אומר שצריך להיות שלום, זה צעד גדול מדי. אני אומר שצריך להיות הסכם. צריך לחיות עם השכנים, בין אם אתה רוצה בכך ובין אם לא. בדרום אמריקה המדינות שנאו זו את זו במשך שנים. באירופה צרפת וגרמניה היו אויבות שנים, ויש עוד אין-ספור דוגמאות. אז כמה אלפי חיים עוד צריך לבזבז? היינו בהר הרצל ואמרתי לילדים (של 'תגלית'), אולי לא תוכלו לקרוא את הכיתובים על המצבות, אבל תוכלו לקרוא את השנים, ולראות את הגילים של החללים. למה לעזאזל אנחנו מקריבים את ילדינו? בשביל מה? בשביל שיהיו לנו עוד כמה דונמים פה וכמה דונמים שם? מה זה משנה? אנחנו מוקפים טילים. אם הערבים רוצים להרוס את תל-אביב, הם יוכלו לעשות זאת, כי איננו יכולים לעצור כל טיל".

- אז אתה אומר, השטחים הם לא נכס אסטרטגי.

"נכון. הדבר היחיד שמגן עלינו הוא כוחנו הפנימי. אני לא יכול להטיף לממשלה, אבל תעשו הסכם, וחלק מההסכם צריך להיות כלכלי, כי כאשר יש קשרים כלכליים, לא יוצאים למלחמה. אני מאמין שכלכלה מביאה שלום".

- אתה אופטימי שיקרה הסכם כזה.

"התאכזבתי כל-כך הרבה פעמים. ועדיין, מה האלטרנטיבה להסכם? כמה זמן נשלח את ילדינו ונכדינו לסכנה? כמה הורים עוד יגידו לעצמם, למה לי כל זה? אני יכול לחיות חיים יהודיים נהדרים בדטרויט, סידני אוסטרליה ולונדון. לא תחת סכנת מוות כל הזמן. ויום אחד נגלה שבריחת המוחות הפכה למציאות. אני מקווה שהצד השני, הפלסטינים, יגיד, הערבים הרי לא כל-כך אוהבים אותנו, הם התכחשו לנו, לא אפשרו לנו להיות אזרחים, לא נתנו ולא הלוו לנו כסף שיאפשר לפלסטין לפרוח כלכלית. אולי היהודים יתנו. אולי הכלכלות של ישראל ופלסטין יכולות לפרוח יחד".

- מפיך זה נשמע כל-כך פשוט.

"ישראלים אוהבים להגיד, 'אוי, זה מסובך'. ברור שזה מסובך, כי הפוליטיקאים הארורים נתקעים באמצע".

- כמי שמאמין בכוחה של הכלכלה לייצר שלום, אתה בוודאי רואה בחיוב יוזמה כמו הקמת העיר החדשה רוואבי, למעמד הבינוני לפלסטינים, בין רמאללה לשכם.

"אני חושב שזה נפלא. אנשים צריכים שיהיה להם מה להפסיד. עד עכשיו לפלסטינים לא היה מה להפסיד. כאשר יש מה להפסיד, לא רוצים ללכת למלחמה. אני רוצה לפגוש את בשאר מסרי, היזם של העיר, ואני מתערב איתך שהבן שלי ישקיע אצלו".

"הייתי טיפש מכדי להכיר בכך, זו אשמתי"

הבן שברונפמן סבור שישקיע אצל מסרי, הוא סטיבן, בנו הבכור, ראש קרן ההשקעות המשפחתית קלארידג', שהכריז בראיון ל"גלובס" באחרונה כי הוא מתעניין בהשקעות נוספות בישראל. עבור הפלג הקנדי של הברונפמנים, ההשקעות בישראל הן רומן עם מעלות ומורדות הנמשך כבר עשרות רבות של שנים. צ'רלס ברונפמן קנה בתחילת שנות ה-60 - כאשר היה בשנות ה-30 לחייו - מניות שופרסל, ניסה לעשות עסקים וגם על הדרך להתחרות באביו סם, שפעל כאן דרך החברה קנדה-ישראל-פיתוח.

לדבריו, גילו שם פרשת מעילה חמורה, ואז לקחו את ז'ק (יעקב) ברין אשר "לקח את שופרסל כמו הפניקס מתוך האפר". לאחר מספר שנים מכר את חלקו בשופרסל ברווח ניכר. השלב הבא היה סדרת השקעות מוצלחות בחברות כמו אסם, טבע ו-ECI, שאותן ניהל עבורו יונתן קולבר, בנו של ידידו ושותפו ליאו קולבר; וגולת הכותרת הייתה רכישת קונצרן כור, ב-1997, מידי קרן שמרוק. בהמשך - קולבר נפרד מהמנכ"ל המיתולוגי של כור, בני גאון; העסקים חרקו, ובסופו של דבר נמכרה כור לנוחי דנקנר. צ'רלס ברונפמן לא שב להשקיע בישראל.

בנו סטיבן, אשר קיבל לידיו לפני 13 שנה את ניהול קלארידג', הסתפק עד כה בהשקעות קטנות יחסית, כמה מיליוני דולרים בבטר פלייס ובקבוצת קרנות ההון סיכון ויולה, שאחד ממנהליה הוא יונתן קולבר. רוב פעילותה של קלארידג' נותר בצפון אמריקה, בעסקי נדל"ן, מזון ובידור.

באחרונה הודיעה הקרן על הרחבת עסקיה, לקחה מנכ"ל שכיר, וסטיבן ברונפמן אמר בראיון ל"גלובס" "אנחנו פתוחים לעסקים".

- מה אתה חושב על זה שסטיבן מנסה להגביר את ההשקעות בישראל?

"אני לא יודע אם הוא יודע מה הוא רוצה. מעולם לא שוחחנו על כך. הוא עושה מה שהוא רוצה לעשות. כשהילדים שלי (מלבד סטיבן, יש לברונפמן בת, אלן) הפכו לעצמאיים הם הנהיגו שיחת טלפון שבועית ביניהם ושאלו אותי, 'אבא, אתה רוצה להשתתף בשיחה שלנו?' אמרתי 'לא. אתם לא צריכים את הזקן שלכם שיגיד לכם מה לעשות, אתם צריכים לעשות את השגיאות שלכם ולנצח את המשחקים שלכם'".

- סטיבן השקיע עם יונתן קולבר בויולה.

"גם אני".

- לאחר פרשת כור היחסים ביניכם לבין קולבר הצטננו מאוד.

"יונתן הוא בחור טוב מאוד, הוא מהנדס פיננסי מעולה, אבל לנהל חברה גדולה זה משהו אחר, אתה לא מתעסק רק בכסף ובמספרים, אתה מתעסק עם בני אדם. כשהשקעתי בכור עשיתי זאת כי בני גאון היה שם. אבל הדבר הבא שקרה היה שבני לא היה שם, וזה היה מצער. זה היה חייב לקרות כיוון שיכול להיות רק בוס אחד, ויונתן היה זה אשר הביא את הכסף. הייתי טיפש מכדי להכיר בכך, זו אשמתי".

- אתה חושב שסטיבן ישקיע במשהו גדול כמו כור?

"הוא ישקיע קודם כול בקנדה, המנכ"ל החדש של קלארידג' (פייר בויבין) איננו יהודי ואין לו את המניע הנוסף לחפש השקעות בישראל. סטיבן עושה כאן הרבה מאוד עבודה פילנתרופית בתחום הסביבה (כמו השקעות בשבילי האופניים של ישראל ובתכנית לשטחים ירוקים באזור תל אביב), אבל בתחום העסקים, יש פה הרבה אנשי עסקים פיקחים מאוד. מה הם צריכים אותו? אם הוא יעשה משהו זה יהיה בתחום ההיי-טק. אבל סטיבן לא מבין היי-טק וגם אני לא מבין היי-טק".

"התענוג הכי גדול הוא לבוא למונטריאול כאבא של"

בתחילת השנה הורשע אחיינו של צ'רלס ברונפמן, אדגר הבן, בעבירות של סחר במידע פנים בפרשת ויוואנדי. זה היה הספיח אולי האחרון לסאגה האומללה של אובדן האימפריה המשפחתית שהקים סם ברונפמן, אביהם של אדגר האב וצ'ארלס, סיגראם.

סיגראם החל כתאגיד קנדי מצליח של מכירת משקאות, שצמח והלך בדרך של רכישות. בשנים שבהן ניהל אותו אדגר ברונפמן האב, כשלצדו, דומיננטי פחות בניהול, אחיו צ'רלס, נוספו תחומי פעילות נוספים; למשל, רכישה מוצלחת של חברת האנרגיה טקסס פסיפיק אויל, ומכירתה לאחר 17 שנה ב-2.3 מיליארד דולר, רווח עצום. לאחר מכן השקיעה סיגראם, בנוסף לצמיחת עסקי השתייה החריפה והקלה, גם בחברת הכימיקלים הענקית דו-פונט. בשנים מסוימות, כ-80% מרווחי סיגראם הגיעו מהאחזקה המוצלחת. אבל ב-1995 קיבל את מושכות הניהול של סיגראם בנו הבכור של אדגר, אדגר ג'וניור. בתוך שנים אחדות מאס ג'וניור, שנחשב לבעל סגנון חיים ססגוני ואופי סוער כשל אביו, בעסקים המסורתיים והמצליחים של מכירת משקאות ובאחזקה הרווחית בדו-פונט, והחל להעביר את עסקי המשפחה לתחום הזוהר של תעשיית הבידור. הרכישה הראשונה הייתה החברה-האם של אולפני יוניברסל, ולכך נוספו חברות מדיה ומוזיקה.

תעשיית הבידור התגלתה כג'ונגל קשה להתמצאות, ובשנת 2000, ולאחר שההון המשפחתי המגולם בחברה כווץ לפחות ממחצית, החליטה המשפחה למזג את סיגראם לתוך תאגיד הענק ויוואנדי בעסקת חילופי מניות. גם שם המשיכו המניות להתכווץ. בסופו של דבר, מכרו הברונפמנים את מרבית מניותיהם שם, וכיום אין שום עסק משותף לשני הפלגים של משפחת ברונפמן.

הרשעתו של אדגר הבן נוגעת לעסקה שעשה במניות ויוואנדי. צ'רלס, שהשלים מאז עם אחיו, ואת מתיו הוא מגדיר כ"אחד החביבים עליי", מסרב לומר מילה על אדגר הבן או על ההרשעה. על אחיו אדגר האב הוא אומר, "הוא אף פעם לא ידע שאבינו אוהב אותו. היו להם בעיות ומחלוקות".

- לא קל לגדול ברונפמן. בראיון איתו, סטיבן אמר שלקח לו זמן להעז להיכנס לנעליים הגדולות של המורשת המשפחתית.

"רק כשעזבתי את מונטריאול לניו-יורק סטיבן הפך לאיש עסקים בזכות עצמו. הוא לא היה צריך להיות בנו של צ'רלס יותר.עכשיו התענוג הגדול ביותר שלי הוא לבוא למונטריאול כאבא של סטיבן. אני מבין מה הוא עבר, אני חייתי את חיי כבנו של סם ברונפמן. אהבתי אותו מאוד, וכל מה שאני יודע למדתי ממנו, אבל הרבה שנים הייתי הילד של אבא, ורק כאשר הבאתי בייסבול לקנדה - הקמתי את מועדון הבייסבול אקספוס במונטריאול - הפכתי לגבר. וזה היה רק בגיל 38. זה היה הדבר שיכולתי לומר עליו, 'עשיתי זאת בעצמי', הייתי חלוץ, יצרתי יש מאין".

"אין אדם שהייתי רוצה יותר לפשוט איתו רגל"

צ'רלס ברונפמן מעורב בפילנתרופיה מגיל צעיר. ב-1985 ייסד עם אשתו השנייה, המנוחה ואהבת חייו, אנדי, קרן שמטרתה להגביר את האחדות בעולם היהודי ולהעצים את יהודי קנדה. בשלב מסוים טבל ידיו בקדירה הלוהטת של העסקנות היהודית העולמית ואף עבר לניו יורק לשם כך, ודי נכווה. את התקופה שבה היה יו"ר העצרת הכללית של מועצת הקהילות היהודיות הוא מגדיר "עונש המאסר שלי", ומסביר, "אני חשבתי שהם רוצים שינוי. הם חשבו, הנה הבחור הנחמד הזה מקנדה, יש לו הרבה כסף ואין לו שום אג'נדה. הוא לא יעשה גלים". זה קרה באמצע שנות ה-90.

בתקופה ההיא התיידד עם מייקל שטיינהרט, שותפו להקמת "תגלית", שנולדה כרעיון של יוסי ביליין, וההירתמות של ברונפמן ושטיינהרט הפיחה בה חיים. ברונפמן: "יום אחד, בכנס של ידידי מוזיאון ישראל, מייקל אמר, 'צ'רלס אני רוצה לדבר איתך'. יצאנו והתיישבנו על גדר אבן, צופה אל כר דשא, והוא שאל 'מה דעתך לעשות משהו גדול'. ואז סיפר לי על הרעיון של ביילין. אמרתי 'יופי, אבל מאיפה נביא כסף?'"

במשך שנה התלבטו עם מנהלי קרנות הפילנתרופיה שלהם לגבי המימון. בשלב מסוים הציעו להם להיפגש עם שמשון שושני, אז מנכ"ל הסוכנות היהודית.

"הוא ראיין אותנו ומצא אותנו ראויים", צוחק ברונפמן. בשלב ההוא המממנים היחידים באופק היו הם ועוד כמה נדבנים, בלי השתתפות ממשלת ישראל ובלי מימון של הארגונים היהודיים. שושני הכין את התוכניות והתקציב, לדברי ברונפמן, הם אפילו לא ממש בדקו כמה זה יעלה. "אני אמרתי לעצמי, מייקל שטיינהרט הוא ממציא קרנות הגידור, הוא כל-כך חכם בענייני כסף שהוא בטח יודע את כל המספרים. מייקל אמר לעצמו צ'ארלס בחור נחמד, לא איש של מספרים אבל הוא מוקף עורכי-דין ורואי-חשבון והם יודעים את כל המספרים. וכך יצא שאיש מאיתנו לא הביט במספרים. ואז כאשר הבטנו, שנינו נהיינו לבנים כמו הנייר. ואז מייקל אמר לי, אין אדם שהייתי רוצה יותר לפשוט יחד איתו רגל מאשר איתך. ואמרתי, גם אני מייקל".

יש להניח שהחלק הזה של הסיפור יותר מיתולוגי מאשר מדויק. כך או כך, הם יצאו לדרך, כששושני הוא הרוח הביצועית החיה. כששושני עזב את הסוכנות היהודית, הוא מונה למנכ"ל תגלית למשך עשר שנים, עד 2009.

ברונפמן: "תגלית היא אחת היוזמות הראשונות בתחום יזמות פילנתרופית. עם הכסף שלך אתה יכול לקחת סיכונים. אתה חייב להתנסות, וזה אתה יכול לעשות רק כשזה כספך, והגופים המוסדיים לא יכולים לעשות זאת. מיד ידענו שזה תופס. עשינו פרסום פרובוקטיבי מאוד, אחת המודעות אמרה, 'קשה להיות יהודי' והראתה תינוק עובר ברית מילה; והשנייה אמרה, 'ולעתים זה לא כל-כך קשה', והראינו תמונה של אנשים על חוף הים בתל אביב. כבר בחורף הראשון, לפני 11 שנה, הוצאנו 8,000 צעירים, והיו 12 אלף פניות. המטרה שלנו להגיע ל-51 אלף צעירים יהודים בשנת 2013, שהם יותר ממחצית (יש 100 אלף צעירים יהודים כל מחזור). אם נעשה זאת, נשנה את העולם היהודי, ולשנות את העולם היהודי זה דבר נחמד להיכנס דרכו להיסטוריה".

- אחד המשקיעים בתגלית הוא שלדון אדלסון, שדעותיו הפוכות מדעותיך. איך זה מסתדר?

"שלדון ואני רחוקים זה מזה פוליטית כרחוק מזרח ממערב, גם בארצות הברית וגם בישראל. אבל הוא מעולם לא התערב בתוכני התכנית, יש לנו ועדת חינוך שקובעת אותם, ומה שחשוב לו ולמירי (אשתו של אדלסון) זה לעשות למען ישראל והעם היהודי. נוסף לזה שלדון, יברך אותו אלוהים, קיצר לנו את רשימת ההמתנה לטיולים, כאשר נכנס עם הכסף שלו".

"רציתי לעשות משהו שמעולם לא עשיתי"

לפני עשר שנים, במארס 2001, עת פרש מהיותו יו"ר-משותף בסיגראם, החליט ברונפמן לפרוש לגמרי מעסקים. "רציתי לעשות שני דברים. אחד, להתרכז בפילנתרופיה; השני, לעשות משהו שמעולם לא עשיתי קודם לכן, להריח את הפרחים. אני לא רוצה לעבוד 16 שעות ביום. מאז התחלתי לקחת את החיים יותר בקלות, אני משחק גולף. אבל אם אתה מתחיל להזדקן ואינך משתמש במוח הוא יתנוון. כך שהחלטתי שמתוך מפעלי הפילנתרופיה של הקרן שלי, אתרכז אישית ב'תגלית', ומאז זה הדבר החשוב בחיי, שתופס את מרבית זמני, מלבד ילדיי וילדיי החורגים, הילדים של אנדי".

- אתה נראה מאושר.

"היום דווקא היה יום קשה עבורי. זה יום השנה למותה של אנדי, אז נסעתי להר הזיתים, שם היא קבורה, ובכיתי בכי תמרורים". הוא מראה לי תמונה שצילם הבוקר, הקבר המטופח ששתולים עליו שלל פרחים וצמחים. "זה הקבר הכי יפה שם, באזור כולו. אבל היא לא הייתה צריכה להיות שם. היא הייתה רק בת 61".

אנדי נהרגה כשחצתה כביש לסנטרל פארק, בדרך לטיול עם הכלבה יופי, בת תערובת שאימצו ממכלאה בשער הגיא. הכלבה, כמעט בת 16, עדיין חיה. "אנחנו היינו הלהקה שלה", אומר ברונפמן, "וכאשר אנדי מתה היא איבדה חצי מהלהקה". באחרונה לקתה הכלבה במלנומה של החניכיים, אולם פלאי הרפואה המודרנית והרבה מאוד כסף השיבו אותה לעליצותה, והיא "ממש מתרוצצת ומשחקת".

לברונפמן בית בירושלים שאותו הוא מתכוון למכור, כיוון שהוא מזכיר לו יותר מדי את אנדי המנוחה. ייתכן, כי מאותה סיבה ימכור גם את הדירה בניו-יורק.

- תחזור למונטריאול? תקנה דירה אחרת בניו יורק?

לא יודע. אולי אמצא עצמי עם אישה חדשה, מי יודע".

פרויקט "תגלית": מ-2,000 צעירים יהודים המבקרים בארץ מדי שנה ל-33 אלף

תגלית קמה לפני 11 שנה כשותפות ראשונה של ממשלת ישראל, קהילות יהודיות בתפוצות ותורמים יהודים, שעזרו לבנות את הפרויקט. הרעיון הראשוני היה של יוסי ביליין, ומי שייסד את הפרויקט היו צ'רלס ברונפמן ומייקל שטיינהרט, שמשמשים יו"רים-משותפים.

לדברי גידי מרק, שעבד בתגלית מיומה הראשון ובשנתיים האחרונות מכהן כמנכ"ל, כל ראש ממשלה "העלה את השתתפות הממשלה בפרויקט, ולפני מספר חודשים הממשלה העבירה החלטה שהשתתפותה בפרויקט תעלה ל-40 מיליון דולר". התורמים ושאר המשתתפים מחו"ל התחייבו לתת 2.4 דולר על כל דולר של ממשלת ישראל.

"לפני 11 שנה", מבהיר מרק את חשיבות הפרויקט, "הגיעו לישראל בכל שנה כ-2000 צעירים יהודים בגיל אוניברסיטה (18-26). השנה נביא 33 אלף, ב-2012 נביא 42 אלף, והחל ב-2013 נביא 51 אלף, שהם 51%, הרוב מכל מחזור בעם היהודי".

75% מהצעירים מגיעים מארצות הברית, שם מרוכזת רוב האוכלוסייה היהודית מחוץ לישראל; כ-10% מברית המועצות לשעבר והשאר מפזורות אחרות, בסך-הכול מ-54 מדינות. הסיור בן עשרת הימים ניתן בחינם, ומוגדר כ"מתנה של העם היהודי של המאה ה-20 לעם היהודי של המאה ה-21". הסיור כולל מפגש עם חיילי צה"ל, שמקבלים עידוד להביע בחופשיות את דעתם ולחשוף בפני הצעירים את מגוון הדעות בחברה הישראלית. רוב משתתפי התוכנית מציינים את ה"מפגש" כשיא של הסיור.

פרויקט תגלית מלווה במחקר של אוניברסיטת ברנדייס מיומו הראשון, כאשר קבוצת הביקורת היא צעירים שנרשמו לסיור, אולם לא הגיעו לישראל. מרק: בשנה האחרונה התקבלו תוצאות המחקר עבור משתתפי הסיורים בחמש השנים הראשונות, וניכר שהמטרה - קשר עם ישראל והיהדות - הושגה: בשאלות שבודקות מי רוצה ומוכן להגן על ישראל, אצל מי שיצאו לסיורים הנכונות גדולה ביותר מ-50% לעומת קבוצת הביקורת. לגבי נישואים עם יהודים, משתתפי תגלית מתחתנים עם יהודים בשיעור של יותר מ-50% יחסית לאחרים. חלקם נפגשו בטיולים עצמם, ונישואים בין בוגרי תגלית הם דבר נפוץ. 40% מהמשתתפים שבו לבקר בישראל על דעת עצמם; כמו-כן, חלה עלייה ניכרת בהתעניינות בקורסים על ישראל והיהדות - מ-2% לפני הנסיעה ל-17% אחרי.